עבודה ושיגרה

מאת: מיכל בן טובים

 

עוד:

איפה אתם בשבת?

רגע קטן של אור

שיחת הקוף

המעסיק הבוגדני

להתחיל את הדרך בסיפוק

 השאיפה לשפע

 האם כדאי להיות עצמאית?

 מאבטלה לתעסוקה - סיפורו של אימון

  תקיעות היא לא כל הסיפור - איך לצאת מתקיעות בקריירה
 
מדוע כל כך קשה להשיג עבודה?

 אל תתני לאבטלה לנצח

  מנהלים ושינוי קריירה - עבודת מחקר
  
"אנחנו כבר נתקשר אליכם..."
  
מיומנה של בלתי מועסקת
 
קריירה שנייה: שינוי אפשרי

 

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

סיפור ראשון:

הדבר העיקרי שאני זוכרת מאותו ערב הוא שהאזניים שלו היו נורא קטנות. מאז יש לי סלידה מאזניים קטנות. דיברנו, היתה הרבה שתיקה, מיצינו את תחומי הענין המשותפים כמה פגישות קודם לכן אבל זאת היתה הפעם הראשונה שהוא אירח אותי בביתו. הוא היה גאה בבית שלו וטרח להשויץ בכל דיסק ודיסק, זאת גם היתה הפעם הראשונה שראיתי מה זה אינטרנט, תארו לכם לפני כמה הרבה שנים זה היה. בסוף הגעתי הביתה אחרי לילה לא נעים באוטובוס האחרון, נגררת מפאתי דרומה המגעיל של תל אביב למרכז שבו חייתי.

הדבר האחרון שיכולתי להתמודד אתו היה המחשבה על עבודה למחרת מוקדם בבוקר.

טרוטת עיניים קמתי מוקדם בבוקר והתחלתי להיגרר בשלושה אוטובוסים שונים למקום עבודתי. עבדתי אז בגן ילדים באיזה מושב בשרון. כל הדרך חשבתי על הלילה המגעיל שעברתי ועל האוזניים הקטנות של הבחור. כשירדתי בפתח המושב והתחלתי לצעוד את הק"מ בדרך אל הגן החלטתי לחסום את המחשבות האלו ולהתמקד במה שעומד להתרחש עוד מעט בעבודה.

חשבתי על הילד המקסים שאני מלווה בגן הזה ובצעדים שעשינו בטיפול מאז שהתחלנו, חשבתי על הגננת ועל הילדים האחרים בגן, על ההורים של אותו הילד והדינמיקה המשפחתית שלהם. כשהגעתי לגן ועברתי את השער, הלילה ההוא היה מאחורי והגן על כל קסמיו לפני. מיהרתי על פני החצר ונכנסתי לתוך ההמולה.

אחרי כמה שעות, בדרך חזרה הביתה, בירכתי בפעם הראשונה את השגרה שבה אני חיה: הלילה ההוא נשכח לגמרי וכל המטען הרגשי התמוסס. הקשר ההוא נגמר לשמחתי ואני היתי פנויה להמשיך בחיי.

 

סיפור שני:

התעוררתי בבוקר בתוך חיבוק ובצער רב התנתקתי וקמתי להתארגן. עשר דקות אחרי השתיה של הבוקר הגיע הילד הראשון לטיפול ואחריו הגיעו עוד הרבה הרבה ילדים. כל ילד עם העולם שלו והענין שלו, כל ילד עם הבעיות והקשיים שלו וגם עם ההורים שלו. בשבע בערב, אחרי אלף ילדים (אולי קצת יותר) סגרתי את האור בקליניקה ורצתי לסופר. קניתי אי אלו מצרכים, חזרתי הביתה, העמדתי סיר על האש ומיהרתי להתקלח. כשבן זוגי הגיע הביתה חיכו לו מים חמים למקלחת, ארוחה חמה על הצלחת ובת זוג ששמחה עד אין סוף לבואו. אכלנו וקשקשנו על תלאות היום וכשהיינו בביס האחרון צלצל הטלפון עם עוד שיחת עבודה. אחרי חצי שעה נגמרה השיחה הזאת והוא קיבל שיחת עבודה. אחריה הוא נכנס להתקלח והלכנו לישון.

מתוסכלת מיום שלם שנגמר בלי שהספקתי לחיות בכלל, ננעלתי בתוך עצמי, מה שהתחיל את הריב הגדול שבעקבותיו נפרדנו.

 

סיפור שלישי:

כשהיתי בצבא שירתתי בנח"ל בקיבוץ אדמית. זהו קיבוץ שקם על ידי קבוצה של היפים יהודיים שרצו לברוח מהגיוס לויאטנאם. בסידור העבודה הוסכם שכל צוות עבודה יכלול כמה אנשים שיעשו את העבודה (למשל קטיף הדרים) ואדם אחד שישב תחת העץ ויעודד אותם רוחנית.

יעילות הסידור הזה מעולם לא נבדקה במחקרים מדעיים ולאחר תקופה מסוימת ובלחץ האירועים התפוגגה מעצמה. זאת אולי אחת הסיבות שמעולם לא הצלחתי להתמיד בעבודת המטעים.

 ***

עבודה היא התחייבות וככל התחייבות היא כוללת סוג של שגרה. גם אם השגרה שלנו מורכבת מפרקי זמן קצרים החוזרים על עצמם וגם אם השגרה שלנו מורכבת מסדרה של פרוייקטים, גם אם השגרה שלנו מורכבת ממקום קבוע וזמנים קבועים שבהם צריך להיות ב"עבודה" וגם אם אנחנו לא עובדים מחוץ לבית ורק שומרים על תפקודו, בכל מצב ומצב אנחנו חווים שגרה.

עצם הקימה בבוקר היא שגרה. החיים הם שגרה. שגרה שבה אנחנו נלחמים (כמו בסיפור 2) ולה אנחנו מודים (כמו בסיפור 1) ואתה אנחנו מנסים להתמודד באמצעות פתרונות יצירתיים (סיפור 3).

 

האם השגרה היא באמת חלק בלתי נפרד מחיינו? מעולם העבודה? הזוגיות? גידול הילדים? האם השגרה לעולם חיבת להיות מסרסת? או שמא היא מפריחה ומצמיחה? האם אנשים שונים עם אישיות שונה ורקע שונה מתמודדים בצורה דומה עם שגרה?  

מה קורה לנו בעת ההתמודדות עם השגרה? האם אנחנו מכניסים את עצמנו למהלך אוטומטי? האם אנחנו מנסים להילחם בשגרה ולהיות יצירתיים כל יום מחדש? האם אירועים רגשיים קשים מפילים אותנו? האם אנחנו מחכים במשך כל השבוע לשבת?

 

ללא מהלכים אוטומטיים בחיים לא נוכל לפעול ביעילות. לאחר תקופת למידה מסוימת, נהיגה היא פעולה אוטומטית, שגרת הבוקר הופכת לאוטומטית. רצפים שונים בחיים שלנו הופכים אוטומטיים. בזכות זה שאני מקלידה באופן עיוור, אני יכולה להשקיע את כל מחשבותי בטקסט ולא להיטרד ממיקום המקשים על המקלדת.

 

פיאז'ה טען שבמהלך ההתפתחות אנחנו משיגים מטרות, וכשהן מושגות הן הופכות להיות אמצעים למטרות הבאות שאנחנו רוצים. ללא השגת מטרה מסוימת לא נוכל לדעת שאנו רוצים את המטרה הבאה. כל עוד הילד לא למד ללכת הוא לא יכול לדעת שבעתיד הוא ירצה לטפס.

 

כאשר אנחנו משיגים פעולה אוטומטית אנחנו יכולים להשקיע את משאבינו הנפשיים והגופניים בהשגת המטרה הבאה.

כאשר הזוגיות זורמת היטב אנשים מתחילים לחשוב על גידול ילדים. כאשר אני יודעת לנהוג אני מתחילה לתכנן נסיעות ארוכות וכולי.

 

החלוקה כמובן מלאכותית (כמו כל תיאוריה התפתחותית אחרת) ואנשים רבים רוצים ילדים ללא קשר לזוגיות ונוסעים לטיולים ללא רשיון נהיגה. ובכל זאת, ללא היכולת ללכת באופן אוטומטי, אי אפשר היה ללכת בקצב וברמת התעייפות יעילים, יותר מכמה מטרים בודדים.

 

לאחר רמת התמחות והתרגלות מסוימת, הופכת עבודה (מכל סוג) לאוטומטית.

כאשר העבודה הופכת אוטומטית, מתמודד כל אחד מאיתנו בדרכו שלו ולפי סוג עבודתו.

יש כאלו שמנסים לייעל או לארגן מסביב או לשים בובות מעל מסך המחשב.

יש כאלו שמנסים להיות יצירתיים ולשפר את אופן העבודה שלהם.

יש כאלו שמנסים לגמור את יום העבודה כמה שיותר מהר.

ויש עוד הרבה אופני התמודדות.

 

ולאחר שכל זה נעשה ונאמר והובן, האם בכל זאת נדונו לחיי שגרה? האם בכל זאת, ועל אף שעברנו מזמן את גיל ההתבגרות, אנו נאלצים לחיות בתוך מסגרות מובנות כל חיינו?

האם עיקרון החופש סותר את עקרון העבודה? האם תיתכן הגשמה עצמית דרך עבודה? דרך זוגיות? דרך שגרה?

 

בעידן המודרני, צפו לנו פעם, שנוכל לעבוד פחות שעות. וביתר השעות נעסוק בתחביבים שונים. בכלל פעילויות יום יום היו אמורות לקחת פחות זמן כי אנחנו מכבסים במכונת כביסה ולא ביד וכולי, אלא שלא כך יצא ואנחנו עדין עובדים שעות רבות ונאבקים על כל תלוש משכורת ועל כל חשבונית מס. המאושרים שבינינו שמפתחים תחביבים, משלמים עליהם כסף רב ובוחנים בשבע עיניים אם כל בני המשפחה יכולים לרכוב על אופניים או רק אחד מהם ואם בינתיים אפשר שהילדים גם יהיו בחוגים...

 

החברה שלנו מעודדת ערכים כמו עבודה קשה מצד אחד והגשמה עצמית מצד שני ואנחנו נקרעים בין שעות עבודה ארוכות וסופי שבוע בחו"ל ובין הרצון פשוט לנוח. לקרוא ספר.

 

הקשרים בין החיים שלנו בעבודה ובין החיים שלנו מחוץ לעבודה מזמנים הרבה אתגרים.

יש המתייחסים לעבודה כאל הכרח קיומי לא מספק וככזה מעבירים את הזמן ומנסים למלא את שאר החיים שלהם בתוכן משמעותי.

יש המתייחסים לעבודה כאל המקום שבו הם מגשימים את עצמם ומשום כך בוחרים בעבודה אהובה שמספקת להם אתגרים רבים.

ויש את אלו שכל רגע בחייהם נמלא משמעות ואת אלו שאף לא רגע אחד.

 

אם נשלב את תיאורית הפירמידה הידועה של מאסלו עם ההיגד של פיאז'ה על אמצעים ומטרות, נגלה שברגע שמושגים הצרכים הקיומיים, הם הופכים לאמצעי להשגת המטרה הבאה וכך הלאה עד שמושגים כל הצרכים ואנו פנויים לרדוף אחרי משמעות החיים והגשמת עצמנו.

אבל ידוע המקרה של ויקטור פרנקל שלאור נסיונו במחנות העבודה הנאציים הגיע למסקנה שדוקא המשמעות והחתירה אליה היא זאת שאפשרה לו להתגבר על חסרונם של הצרכים הקיומיים הבסיסיים.

 

האם החתירה למשמעות, להגשמה עצמית (האם אלו מושגים זהים?) יכולה להימצא רק במקום אחד? רק בסביבת העבודה?

 

בסיפורים שהבאתי בתחילת מאמר זה, נראה שהיחסים והאיזונים בין חיי העבודה, חיי הרוח וחיי הרגש הם אלו שיוצרים את התנועה החיונית כל כך לחיים בריאים. כאשר חלק אחד מתערער השני ממלא אותו. וכאשר כולם מתערערים מתקיימים משברים.

 

החתירה למשמעות ולהגשמה עצמית תובעת מחיר כבד. אנו נדרשים לשים לב לכל רגע ורגע בחיינו, לחיות כל רגע ורגע בחיינו, להיות  יצירתיים כל הזמן ולהספיק לנוח בין לבין. אנו אלו שמקנים משמעות לחיינו והגשמה ליכולותינו. האם מערכת תובענית של שעות עבודה לצורך פרנסה, היאבקות כלכלית שוטפת ודרישה מוסכמת להגשמה עצמית, יכולה לספק לנו את הקרקע לכך?

נדמה לי שכל אחד מאיתנו יקבל תשובה אחרת לשאלות שהעליתי כאן.

כשלעצמי, נראה לי שהכורח לחפש תשובות לשאלות אלו, גם הוא אינדיבידואלי ולא תוסס בכולנו. את הדרך שלנו אנחנו סוללים בעצמנו עם הגנים והמטענים שהבאנו אתנו לעולם הזה, והדרך – כך אומרים בעולמות המיסטיקה – חכמה מן ההולכים בה.

____________________________  

מיכל בן טובים היא מרפאה בעיסוק.

 

         שילחי לנו תגובה                                           מעניין? שילחי לחברה

____________________________________________