אני והמחלה ההיא...

חלק ה': אני בדרך להחלמה

מאת: שיר

 

הפרק הראשון: השמים נפלו

הפרק השני: מה שלא רציתי לדעת

הפרק השלישי: בחזרה הביתה

פרק רביעי: מחליטים לעשות ניתוח

 

עוד ב"הדרך למעלה:

 

עצות מעשיות להתמודדות

עם סרטן השד

מדברים על החיים...(מאת שורדת)

המלצות האגודה למלחמה בסרטן אודות גילוי מוקדם

של סרטן השד

בדיקת דם פשוטה מאתרת קבוצות סיכון לסרטן השד

השפעת התערבות פסיכולוגית על הפחתת הסיכון

השפעת ביטוי רגשות על מחלת הסרטן

כלי הקיבול שלנו

זמן תעלת הלידה

 להתפייס עם אמא

מחזוריות

כאן ועכשיו

חיי אישה - סידרה

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

או.קיי מחליטים על הניתוח ועכשיו מי ינתח? בירור מהיר מעלה את השם של המנתח הטוב ביותר בארץ לנושא, שגם נראה טוב וגם נוצרת בינינו כימיה. תוך יומיים אנחנו נפגשים איתו, הוא בודק אותי ואומר בשאננות: אין בעיה, אני עושה ניתוחים כאלה כל יום, זה לא ביג דיל. ואני חושבת לעצמי נהדר שזה לא ביג דיל אבל זה הגוף שלי לא שולחן או משהו כזה שאתה מתקן...

ואז אני נכנסת איתו למו"מ, לא משנה מה קורה אתה חייב להשאיר לי בטן יפה, בלי צלקות , אם אתה חייב לחתוך אז רק בצד לא באמצע אל תקלקל לי את מה שהטבע נתן לי ושומר עליו בטן יפה, בלי צלקות בבקשה.  הוא אומר שיעשה כל מאמץ שזה יהיה בלפרוסקופיה מלאה (חתכים קטנים דרכם נכנסים ומבצעים את הניתוח), אבל הוא לא מבטיח ורק שיהיה בפנים (ממש כיף לו) יקבל החלטה, ואני שואלת אותו ותוכל לומר לי, הוא צוחק ואומר לא, את תשני באותו הזמן....

קובעים תאריך במהירות שיא, בינתיים גזרת סאדם מתחילה להתחמם שוב, וחמי אומר לי: את חייבת לעבור את הניתוח כמה שיותר מהר, כי אם תתחיל מלחמה הכול יידחה וזה יהיה רע מאוד. 

הניתוח נקבע לאותו שבוע. ערב קודם אני הולכת לעשות פאן. בעלי מתסכל עליי כאילו שנפלתי מהירח, מה חשוב לך כל כך לעשות פאן אני לא מבין. מה זאת אומרת, אני נכנסת לחדר ניתוח, המנתח חתיך ואני אבוא מוזנחת לא מספיק אשכב שם ערומה תחת הרדמה אז שגם אראה פרועה, לא מתאים לי..

אנחנו מחליטים לצאת למסעדה בערב קודם. מנסים לשמור על שפיות ככל הניתן, מאחר והחיים מזמנים סיטואציות מטורפות, ביום המחרת כאשר אני הולכת לעבור את הניתוח, חברה שלי מתחילה טיפול כימותרפי באותו ביה"ח.

אנחנו יוצאים איתם למסעדת דגים, מצב רוחנו מרומם כאילו שמחר אנחנו נוסעים לאיי פיג'י.

המלצר אומר לנו שמנת היום היא סרטן, בעלי עונה לו "לא תודה יש לנו הבאנו מהבית"... גם היום כשאני חושבת על זה אני מתגלגלת מצחוק, מה לעשות חייבים לצחוק וזה באמת היה מצחיק.

נכנסת לחדר הניתוח, מתנשקת עם בעלי, נותנת לו את המשקפיים ומתפללת בלב הלוואי ובעוד כמה שעות אני אראה אותך ואת העולם שוב. מתנשקת עם הוריי, הוריו, אחיו ונכנסת למקום המוזר הזה.

משכיבים אותי על המיטה, אני לא מספיקה לומר שלום ונרדמת, רק לא אשכח כל חיי, את עצמי עדיין עירנית רגע לפני שוכבת עירומה, ידיי קשורות משני הצדדים כמו ישו, אח"כ אני חושבת שקודם יכלו להרדים אותי ואח"כ לקשור את ידיי, כדי להפחית ממני את תחושת חוסר האונים שגם ככה קיימת.

סוף סוף נכנסת לניתוח, יוצאת ממנו מטושטשת עם כאבים נוראיים, אני צועקת עליהם שכואב לי כל הגוף ואני רוצה משהו ואז נרדמת, מתעוררת אחרי כמה שעות, בעלי לידי מלטף לי את הפנים. אני בחיים התעוררתי מההרדמה איזה יופי, כ"כ פחדתי שלא אתעורר מההרדמה.

_______________________________

הפרק הבא: אני מחלימה

 

 יש לך מה לומר? כיתבי אלינו 

 

תגובה:

אהבתי מאוד לקרוא את הכתבות שלך.

וכעת לכתבה האחרונה, זו שאני מגיבה עליה, למרות הנושא, הכתבה כתובה באופטימיות ובהומור האופיינים לך והיא העלתה דמעות בעיני...

ר.

 

תגובה:

אהבתי ואהבתי, ואפילו צחקתי.
את הבדיחה עם הסרטן מהבית אפילו הפצתי, כי זה פשוט עשה טוב לי ולחברות שלי שכולנו "חוג אגודת הסרטן" רובנו מחלימות...וחלקנו גרורתיות.
אין ספק שהכתיבה שלך משעשעת וזורמת,
רק בריאות והמון ממנה,
בידידות,
סמדר
 

__________________________________________