דווקא כשהגוף שלי התחיל למצוא חן בעיני

ההתמודדות עם דימוי הגוף, יציאות רומנטיות, יחסי מין ואינטימיות

 

פרק מתוך: "נאבקות למען עתידנו", מאת בת' מרפי, באדיבות "אחת מתשע" (המשך)

 

 

עוד:

תשעה חודשים של טירוף חושים

הריון: אור שמחה ובריאות

עיסוי בהריון

עיסוי לאם ולילד

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

האם את אנורקסית?

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

(המשך מפרק קודם)

לסלי מוטון, החשיפה הציבורית

לא בכיתי כשאבחנו אותי. לא בכיתי כשעברתי את הניתוח. בכיתי כששמעתי שהשיער שלי ינשור. חשבתי לעצמי, "עכשיו אני איראה חולה. אני קריינית חדשות. אני חייבת להופיע לשידור. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיראות חולה."

כשנשירת השיער התחילה, התמודדתי עם זה לא רע. אבל לא ציפיתי שהשיער שלי ינשור. והריסים המלאכותיים, לא הצלחתי להתרגל אליהם אף פעם. היה לוקח לי עוד חצי שעה להתכונן לשידור. כשכבר חשבתי שהצלחתי לשים אותם כמו שצריך, הייתי מוציאה את הדבק, ואז הייתי מגלה שהריסים היו עקומים והייתי צריכה להתחיל מהתחלה. נורא פחדתי שבזמן שאני מקריאה את החדשות אחד מהם ייפול – או גרוע מזה – יתנתק באופו חלקי. הקריין השני המציא מילת צופן למקרה שאחד הריסים שלי יתחיל לצנוח. הוא אמר, "לסלי, אם אני אומר לך 'נתק בלתי צפוי' או 'עף העפעף', תביני שאת צריכה לתקן את הריסים!" למזלי, הוא אף פעם לא היה צריך להגיד את המילים האלה.

הוצאתי המון כסף על פאה שלי. חשבתי לעצמי, "אני אגלח את הראש, אשים את הפאה שלי ואף אחד לא ישים לב. זה לא יעצור אותי לרגע."

אבל שבועיים אחרי תחילת הכימותראפיה התקלחתי לפני העבודה. השעה הייתה 3 לפנות בוקר, וקווצות שיער נשרו לי כל הזמן. פשוט התיישבתי שם ובכיתי. ניסיתי להתכונן לזה, אבל לא הצלחתי. שום דבר לא הכין אותי לרגע שקווצות השיער ימלאו את האמבטיה. בעלי כבר ישן, ואני הערתי אותו ואמרתי לו, "הגיע היום הגדול." הוא קם מהשינה, חיבק אותי ונתן לי נשיקה גדולה ואמר, "ניפגש הערב עם מספריים."

בעלי, בתי, החברים שלי ואני ערכנו באותו ההערב מסיבת גילוח-ראש ענקית. וכשהכול נגמר והסתכלתי בראי, צרחתי. ואז הסתכלתי עוד פעם, ועוד פעם, והבנתי שזאת אני. כל כך פחדתי שכשהשיער שלי ינשור, חלק מהזהות שלי ינשור איתו. אבל מבפנים נשארתי אותו אדם. אולי אפילו אדם טוב יותר. לא הייתי צריכה להתקשט ולהתגנדר – הייתי צריכה להסתכל לתוכי פנימה. למדתי לאהוב את מה שבתוכי.

את חייבת לאהוב את עצמך קודם. זה כלל מספר אחת. אם את לא מצליחה להשלים עם המראה שלך, איך את מצפה שאחרים ישלימו איתו?

 

טרייסי פלבה היל, שאובחנה בגיל 32, הרגישה שהיא הרבה יותר דואגת לבעלה ולבנה בן השנה וחצי מאשר לגופניות שלה. לא היה לה ממש אכפת איך אנשים אחרים יראו אותה. "אמרתי לעצמי, 'את חייבת להתמודד – קדימה, תתמודדי,' "היא אומרת. "יש המון אנשים שאני מרגישה איתם מאד נוח, ואנחנו מתלוצצים על החזה שלי ועל השתלים שלי. ויש לי כמה חברים בחורים, וכשאני איתם, אני יכולה להגיד משהו כמו, 'הם נראים בסדר, נכון?' ואז אני שואלת, 'תגידו, אחד נראה קצת יותר נמוך מהשני?' אפילו הצעתי להראות את השחזור שלי לכמה נשים בעבודה. מבחינתי, העובדה שעברתי כריתת שד היא לא חשובה. אני חושבת שזה בכלל לא פוגע בנשיות שלי. פשוט לא."

 

אקוושה אוונס, שאובחנה גם היא בגל 32, אומרת שהשינויים הגופניים שגרמו הסרטן והכימותראפיה היו ממש טראומטיים מבחינתה. אבל היא גם מבשרת שהצליחה לפתח, במאמץ רב, תחושת שלווה לגבי העצמי הגופני שלה.

 

"אזכור של שדיים בהקשר מיני? אבי לא חושבת עליהם ככה," היא אומרת בכנות. "אני רק רוצה שהם ייראו בסדר מתחת לחולצה שלי, ואם חייבים להוריד אחד מהם, אז חייבים. השיער שלך נושר, את מקיאה, את מרזה – כל ההערכה העצמית שלך מושפעת מזה. את נראית זוועה ואת מרגישה זוועה. ואז את מסתכלת מהחלון, ואת רואה את החברים שלך, את העמיתים שלך, עושים חיים משוגעים. וזה עצוב, החלק הזה כמעט שבר אותי. רק אם יש לך כוח רצון ממש חזק את יכולה לומר, 'בסוף גם אני אהיה ככה. גם אני אצטרף אליהם בסוף."

 

לאקוושה לא היה קל למצוא איזון בחייה. "העסקתי את עצמי כל הזמן," היא אמרה, "אבל ההערכה העצמית שלי הייתה הרוסה. על פני השטח, הייתי חזקה, אבל מבפנים רק רציתי לומר, 'מתי אני אחזור לעצמי הנורמאלי שלי?' זה לוקח הרבה זמן. מפני ששופטים אותך על פי איך שאת נראית, ואיך שאת מרגישה, וכמה סקסית את נראית. ואת חייבת לשנות את התפישה העצמית שלך. זה החלק הכי קשה. כדי לעבור את זה, את חייבת להסתכל פנימה, מפני שאין לך על מה להסתכל מבחינה גופנית – מבחינה גופנית המצב שלך מחריד. אז את חייבת לטפל בנשמה שלך."

 

שיערי, נשירת שער ופאות

נשירת השיער היא חוויה כואבת מאד לרוב הנשים הצעירות. אך הן מתמודדות איתה בדרכים שונות, והן מספרות שהגישות שלהן משתנות מן הקצה אל הקצה במהלך התהליך.

 

"יש לי סיפור מעולה על נשירת השיער," אומרת טרייסי. "השיער שלי מתחיל לנשור, ולנשור, ולנשור. ואני מושכת אותו כי זה היה כיף. וזה מגיע לשלב שהשיער נראה זוועה, ובעלי חוזר הביתה מהעבודה, ואני אמרתי, 'אתה חייב לגלח לי את הראש.' והוא אמר, 'אני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה.' 'בטח, בטח אתה יכולה. תוציא את מכונת התספורת שלך, כי אתה מגלח לי את הראש עכשיו.' הראש שלי תחוב בכיור, ושאלתי אותו, 'כשאני אסתכל בראי, אני אבכה נורא?' והוא אומר, 'לא נראה לי שתבכי.' ואני מסתכלת. טוב, אני נראית די בסדר. והבן שלי בדיוק ישֵן אז, ואני חובשת כובע בייסבול ונכנסת לחדר שלו ומרימה אותו. והוא בן שנה וחצי. ואני מורידה את הכובע והוא תוקע בי מין מבט מוזר. ואני מורידה אותו ואומרת, "ג'ייסון, זה בסדר מצידך שאימא נראית ככה?' והוא אומר. 'כן.' והוא מתכופף ומנשק אותי על הראש."

 

טרייסי מציינת שתמיד היה לה שיער קצר, אז "תספורת הסרטן" שלה נראית לה בסדר, "כמו תספורת ניו-יורקית מגניבה וקוּלית." אבל עכשיו היא מאריכה את השיער, כי "אני חושבת שבעלי רוצה שנשאיר את כל העסק הזה מאחורינו. הוא רגיל שיש לי שיער ארוך יותר. אז אני מאריכה."

 

טרייסי אומרת שקשה להתרגל בחזרה לתחושה הטרום-סרטנית של גופה ושיערה. "בעלי ואני יצאנו לחופשה במקסיקו, והייתי צריכה להסיר שיערות בשעווה," היא מספרת. "זה היה הרסני – ביקיני, גבות, רגליים. לא האמנתי שאחרי שהייתי חסרת שיער במשך שישה חודשים, אני תולשת עכשיו שערות מהגוף שלי."

 

קלי דאגלס, בדומה לטרייסי, קיבלה את השינויים בדימוי הגוף שלה בצורה הומוריסטית. היא ממש התענגה על האפשרות שהיא תתקרח, מפני שהמראה השונה יתאים לדימוי האמנותי שלה ולעבודה היצירתית שלה בחברת צעצועים, ובדומה לטרייסי, גם היא ביקשה מבעלה לגלח את השיער שלה.

"את רוצה להסתכל, אבל את גם לא רוצה," אומרת קלי, שאובחנה בגיל 24. "ואני חשבתי, 'אולי הראש שלי גבשושי? מעוּות? אני אצטרך להתמודד עם זה לנֶצח? טוב, בסדר, לא לנצח, אבל זה ייראה לי כמו נצח.'

 

"ואז חלק ממני חשב, 'זה נגמר,' ואני חושבת שבעיקר הרגשתי כזאת הקלה שכל השיער גולח, מפני שלפני זה הוא נשר כל הזמן. פתרום הרגשתי נוח ונקי. זה בעצם די משונה."

 

מארק, שנשא את קלי לאישה שנתיים לפני שאובחנה, אומר, "אני חושב שעברו עלינו שינויים כל כך גדולים מאז שאבחנו אצל קלי סרטן, שזה היה רק עוד שלב בשינוי שידענו שאמור להגיע. מבחינה מסוימת כבר ציפינו לזה, מפני שזה עוד שלב בהחלמה."

 

העובדה שמארק היה האדם שגילח את ראשה של קלי הייתה משמעותית בכמה רבדים. "הייתה סמליות בזה שהגוף שלה עובר עוד שינוי, והייתה סמליות בזה שאני משתתף בתהליך שהיא עוברת," אומר מארק. "ולהבטיח לה שאני עומד לצידה – מה שלא יקרה. ובאמת, זאת הייתה המנטרה שלי – 'מה שלא יקרה' – במשך כל התהליך."

 

טוני מאטוקס התקשה יותר להתמודד עם נשירת השיער של אשתו, אולי מפני שלסלי עצמה הייתה כל כך שבורה מכך. "ידענו שהנשירה תתחיל, אבל לא הייתה לנו שום דרך להתכונן לקראתה. היא העירה אותי משינה ממש עמוקה. זאת יקיצה ממש קשה. כשהבנתי שזה מתחיל לקרות, זה היה ממש הלם מבחינתי."

טוני תמך כמיטב יכולתו בלסלי הבוכייה והנסערת. אבל אחרי שהיא הלכה לעבודה, "ישבתי על קצה המיטה כשלושת רבעי שעה עד שעה וחשבתי וחשבתי. ישבתי על המיטה ושאלתי את עצמי, 'מה עכשיו?על מה היא תחשוב כל שאר היום? אולי לא הייתי צריך לתת לה ללכת לעבודה? האם אני יכול להקל עליה באיזושהי דרך?' "

 

מארק וטוני היו בני זוג תומכים במיוחד, אבל לא כל הנשים מדווחות על חוויות כל כך חיוביות. "ג'וזף אף פעם לא נתן לי הרגשה טובה לגבי עצמי," סינדי אומרת. "הגישה שלו לכל דבר שקרה הייתה, 'טוב, עברנו עוד שלב. עוד מעט זה נגמר.' הוא רק רצה שזה ייגמר. הרגשתי שאני מעיקה עליו." התחושה שהיא מעיקה התעצמה מפני שסינדי לא חשה שהיא מושכת ומפני שג'וזף היה שותף להרגשה הזאת.

 

"כשהייתי קירחת ושמנה," היא נזכרת, "הוא המשיך להגיד שאני נראית נפלא – אבל אני ידעתי את האמת. את מכירה את הדרך הזאת שגברים מסתכלים על נשים של גברים אחרים? טוב, זה בסדר מבחינתי עד רמה מסוימת. אבל כשהיה לי סרטן, אישה אחת עלתה לרכבת התחתית, מגונדרת בבגדי מעצבים וסנדלים צבעוניים. ולידה אני עמדתי. על הראש היה לי צעיף כדי להסתיר את הקרחת. הייתי מיוזעת וחיוורת, והייתי בדרך להקרנות כדי לשרוף את עצמי. והוא כל הזמן הסתכל עליה. אחרי זה לא רציתי לצאת איתו החוצה."

 

אקוושה אוונס הרגישה שהיא יכולה לסמוך על בן הזוג שלה לאורך כל תהליך האבחון, הטיפול ונשירת השיער. היא טוענת שהתגובות שהשתנו היו התגובות שלה, לא התגובות שלו.

 

"נפגשנו כידידים – עוד היינו ידידים אז," היא מספרת על האיש שליווה אותה כשאובחנה בגיל 32 ושנישא לה כשהייתה בת 36, ארבע שנים מאז אובחנה. "זה בסיס מאד מוצלח. זה עזר לנו לעבור את זה. לא פקפקתי בו אפילו לרגע – אפילו כשלא היה לי שיער. אני זוכרת שהסתובבתי בבית בכובעים ובצעיפים, והוא אמר, 'אני יודע שאין לך שיער'."

 

אבל נשירת השיער הייתה טראומטית יותר מבחינתה של אקוושה. "את לומדת הרבה על עצמך כשהשיער שלך נושר," היא אומרת. "את מבינה שהשיער שלך אומר עליך הרבה."

 

"אף פעם לא קניתי פאה. עוד רציתי לעבור את כל זה בצורה קולית. ולא הצלחתי למצוא פאה והייתי ממש שבורה מזה. אני זוכרת שעשיתי את זה לבד. עמדתי בפינת רחוב במנהטן, וחיפשתי בדפי זהב מקום שמוכר פאות. וכשאת נכנסת פנימה, את צריכה להסביר למוכר למה את צריכה –פאה, ובאותו זמן עוד לא הרגשתי בנוח לדבר על מה שמתרחש."

 

"אבל," אומרת אקוושה, "המזל או הגורל החליטו להתערב, ואני מצאתי אישה שגם הייתה נהדרת. הקרחת שלי ממש מצאה חן בעיניה. היא הכינה לי שלוש פאות, ונראיתי נפלא בשלושתן. ממש אהבתי את הפאות שלי! הן עוד אצלי."

 

עצות להתמודדות עם שינויים גופניים

§  אל תאבדי את הקשר עם עצמך. הקצי מדי יום כמה רגעים שקטים ליצור קשר עם הגוף שלך – ועם הרגשות שלך. כיתבי ביומן שלך, ציירי תמונות שמבטאות את הרגשתך ואת דמותך בעיני עצמך או פשוט שבי לעשות מדיטציה. בין שתאהבי את גופך או תשנאי אותו, תיהני ממראך החדש או תבוזי לו, חשוב שתתני לעצמך להרגיש את הרגשות שעולים בך. ככל שתאפשרי לעצמך לחוש את רגשותייך לעומק, כן תהיי גמישה ופתוחה יותר למגוון של התנסויות.

§  כבדי את הרגשות שלך. סרטן השד כבר נעוץ כל כך חזק בתודעה הציבורית, עד שבאופן פרדוקסאלי, החברה מפעילה על החולות הצעירות לחץ להיות "גיבורות", "נשות-חיל" המתמודדות בחיוך עם כל אתגר ואף פעם לא מרגישות ייאוש, כעס או טינה. אבל דיכוי הרגשות הוא מרשם בדוק להיכנס לדיכאון – הרגשה חסרת אונים וחסרת ישע של קהות ואומללות. אין דרכים נכונות לעבור את החוויה הזאת, לרבות האובדנים והשינויים שקורים לגופך ולהופעתך.

§  מיצאי מערכות תמיכה. האם ידעת שהגורם המנבא בצורה הטובה ביותר אם אדם ילקה בתסמונת פוסט-טראומטית (post-traumatic stress syndrome) בעקבות קרב או אסון הוא אם יש לו רשתות תמיכה או לא? קבלת תמיכה מחברים, בני זוג, בני משפחה, קבוצות תמיכה, חברים לעבודה וכל אדם אחר שיוכל לתמוך בך במהלך התקופה הקשה הזאת, תשפר מאד את מצבך.

§  המשיכי לדבר עם בן הזוג שלך. בן זוגך אמנם אינו עובר את הטראומה שאת עוברת, אבל גם בפניו ניצב אתגר אדיר. חשוב ששניכם תוכלו לשתף זה או זו ברגשות שלכם. כפי שראינו בפרק 6, חשוב גם שלבן הזוג שלך תהיה מערכת תמיכה משלו, שתעזור לו להתמודד עם רגשות שמִן הראוי שלא יביע בפנייך. עודדי את בן הזוג שלך להיות פתוח איתך ככל האפשר, ולמצוא חברים ואנשים יקרים לו שיהיו מוכנים להקשיב לו.

§  זיכרי שהרגשות וההחלטות שלך עשויים להשתנות. אולי, בדומה ללסלי, תחליטי לחבוש פאה ולהסתיר מן העולם את הקרחת שלך. או אולי, בדומה לקלי, יהיה לך כיף ומעניין להתנסות קצת בקירחוּת. לא משנה מה תבחרי, ייתכן שהרגשתך תשתנה. נסי להישאר פתוחה לנפתולי המסע ועיקוליו, וזיכרי את המנטרה שתְקֵפה פחות או יותר לכל ההיבטים של החוויה העוברת עליך: גם זה יעבור.

 

המשך...

 ____________________

תגובות: כיתבי לנו                                                      שילחי לחברה

   

________________________________________________