ספרים מומלצים ע"י "הדרך למעלה"

 

 

חזרה לרשימת הספרים המומלצים

 

עוד ב"הדרך למעלה:

פוליטיקה של שכול

הבריאות שלך

סגנון חיים

עבודה וקידום

הכסף שלך

העסק שלך

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

  אם אין לו מקום הוא בוכה, חוה אפשטיין- הוצאת לב יחף- סדרת סיפורי אהבה  (2011)

 

אם אין לו מקום הוא בוכה הוא סיפור על מסע תיקון שעושה נועה, אישה בשלה כבת חמישים, אשר במטרה להבין את נס החיים, מאפשרת גם לבלתי צפוי לקרות ומפתחת קשר רומנטי סבוך ומורכב עם עמר, צעיר ערבי בן עשרים ושמונה שהיא פוגשת בסדנה להעצמה ולמודעות עצמית. המעניין הוא שנועה מצליחה למצוא את עצמה ואת הקול האבוד שבלבה, אותו הקול שאם אין לו מקום הוא בוכה, דווקא בקשר עם עמר, קשר שהוא כמעט בלתי אפשרי נוכח הפער התהומי המפריד ביניהם בשל הבדלי הגיל, המין והלאום.

                                                                               דר' צפי קווה

 

קריאה פמיניסטית בספרה של חוה אפשטיין

אם אין לו מקום הוא בוכה  -  ד"ר ציפי קווה

 

חוה אפשטיין היא סופרת, אבל לפני הכל היא אמנית: ציירת ופסלת. מידע כפול זה אודות המחברת מהווה תשתית להבנת הקול הכפול הבא לידי ביטוי בספרה החדש אם אין לו מקום הוא בוכה.

 

אפשטיין בוחרת באומץ להעמיד במרכז הספר את נועה, אישה בשלה כבת חמישים, ציירת ויוצרת, גרושה ואם לילדים בוגרים, המחפשת אחר אושר, משמעות ודרך לחייה, ואינה מוכנה עוד להדחיק, לשתוק ולוותר כבעבר, לא על אהבה וגם לא על יצירה וצמיחה אישית.

 

זהו סיפור על מסע תיקון שעושה נועה, אישה אשר במטרה להבין את נס החיים, מאפשרת גם לבלתי צפוי לקרות ומפתחת קשר רומנטי סבוך ומורכב עם עמר, צעיר ערבי בן עשרים ושמונה שהיא פוגשת בסדנה להעצמה ולמודעות עצמית. המעניין הוא שנועה מצליחה למצוא את עצמה ואת הקול האבוד שבלבה, אותו דקול שאם אין לו מקום הוא בוכה, דווקא בקשר עם עמר, קשר שהוא כמעט בלתי אפשרי נוכח הפער התהומי המפריד ביניהם בשל הבדלי הגיל, המין והלאום.

 

החיפוש אחר הקול הפנימי מלווה את נועה מתחילת העלילה ועד סופה, ובא לידי ביטוי ביצירה בבחירה של אפשטיין לספר את הסיפור מנקודות מבט שונות ובמספר קולות.

 

הטקסט הנשי, לפי אורלי לובין (2007), מתעניין בתהליך, במסע, במסלול, והמרכיבים שבו לקוחים מהעולם הנשי, מהדילמות ומהמציאות היום-יומית. הוא מוצא דרך לייצג את החיים הנשיים, להבין אותם ומציע פרספקטיבות חדשות וכפולות, כפי שאפשטיין עושה כאן.

 

איליין שוואלטר (1981), אחת המייסדות והמובילות את המחקר התיאורטי וההיסטורי של הספרות מהיבטיו הפמיניסטיים, גורסת כי את הסיפורת הנשית יש לקרוא כ'קול כפול', המכיל סיפור 'שולט' וסיפור 'מושתק'.

 

תיאוריה זו נשענת על המושג שטבע באחטין (1984) 'שיח כפול קולות', שפירושו דיאלוג המתקיים בין קולות שונים ביצירה אחת. לפי שוואלטר, בכתיבה נשית מתקיים שיח כפול קולות מעין זה. קול אחד הוא הקול המצופה מן הכותבת לאור נורמות חברתיות וקודים מוסריים שעיצבו כותבים, מבקרים ומו"לים שהם גברים, והקול האחר, שהוא הקול הנשי האותנטי, הקול שדוכא. תביעתה של שוואלטר מן הספרות וביקורת הספרות היא לאפשר להשמיע ולשמוע את הקול האחר, הקול הנשי שהושתק.

 

הקריאה בספר של אפשטיין בהקשר הפמיניסטי היא בגדר השמעת הקול הנשי שהודחק והושתק וכעת מוצא את מקומו, כי אם אין לו מקום - הוא בוכה.

 

אפשטיין עושה שימוש בפוליפוניה כאשר בו-זמנית היא מספרת גם את הסיפור המצופה, הרציונלי וההגיוני וגם את הסיפור הפחות מצופה של הקול הפנימי החושף קו מחשבתי אסוציאטיבי מאוד, נשי ורגשי.

 

אפשטיין שוזרת את הקול הפנימי לאורך היצירה כולה, כמחשבות, כחלומות כזיכרונות, אך גם מוצאת לו מקום משלו בפרק שלם. כך למשל, בפרק 3 הקול הפנימי טוענת נועה כי הקול הפנימי נשמע במלוא עוצמתו רק מתוך השקט, מתוך הדממה, מתוך ההתבוננות, באמצעות מדיטציות או תקשור:

 

'הקול הפנימי שלי. אני אנסה לבד להבין מהו, החלטתי. ושם, בסאונה של הבריכה, שכבתי בעיניים עצומות וצנחתי לאִטי אל אולם אפל רחב ידיים שנפקח בתוכי. [......]

"עכשיו אני יודעת מהו הקול הפנימי שלי," שיתפתי את טלילה, "הקול הפנימי שלי גוזר עלי להעלות חיוך של אושר על פניו של אדם זר ויקר."

 

"לא, את לא מבינה," מחתה טלילה, "כשצופייה אמרה 'הקול הפנימי' היא התכוונה לצליל הראשוני, ואצלך לא שמעו שום דבר."

"אולי הקול שלי אילם?" ' (עמוד 19)

 

אולי באמת הקול של נועה אילם, כמו קולן של נשים רבות שחונכו וגדלו על ברכי הקול הגברי ההחלטי והבטוח ומעולם לא מצאו מקום לקולן כי כלל לא הכירו בקיומו. ואכן הספר הזה הוא מסע לחיפוש אחר הקול האילם.

 

לשם חשיפת הקול האילם, אפשטיין נעזרת במכחול ובצבע ושוזרת ציורים שלה המלווים את הספר כולו. נדמה כי הקול הפנימי האילם נחשף ונשמע באמצעות השפה האמנותית החזותית, כפי שנועה מיטיבה לתאר:

'אני מוציאה מן התיק את בלוק הציור הקטן שאני לוקחת אתי לכל מקום, הפעם בלוק מנייר הודי צהוב זרוע עלי כותרת של פרח כתום ועליו אני מציירת בעיפרון את הפנים העדינים הללו, את האף הסולד, את הפה החושני, דובדבן אדום, את הלחיים המשויפות ואת שיער המשי השחור.' (עמוד 96)

 

ההתבוננות הממוקדת בציורים מאפשרת קריאה של העלילה מנקודת מבט שונה בכך שהם מביאים לתוך הסיפור קול נוסף המעניק מימד ונפח לעולמה הפנימי של הגיבורה. הציורים יוצרים קריאה אחרת, מקבילה לסיפור הכתוב, כסיפור בתוך הסיפור.

 

השימוש שנעשה בציורים בצבע מציג את קולה של המחברת ועמדתה ביחס למסופר. בעוד הספר מודפס על נייר לבן ויוצר רושם של 'עולם בנאלי רגיל', הציורים הצבעוניים והגדולים מעידים על עולמה הפנימי העשיר של המחברת או במילים אחרות: העולם כשלעצמו אינו מעניין, אינו יפה ואינו צבעוני ללא האמנות; עולם האמנות הצבעוני הוא העולם האמיתי של נועה, השוקק חיות וצבעים. ולכן התעקשה המחברת ללוות את הספר הכתוב בדיסק ובו הציורים הצבעוניים.

 

הציורים משמשים את אפשטיין להצגת נועה ועמר כדמויות בבואה המשלימות זו את זו: היא מציבה אותן גם בעמוד השער, גם במרכז הספר וגם בעמוד האחרון כשתי דמויות הנושקות זו לזו ובאמצעות הנשיקה הופכות לדמות אחת.

 

הסיפור אינו רק על אישה באמצע החיים אלא סיפור מורכב על האישה-האמנית ועל תהליך האמנות. רעיון זה בא לידי ביטוי גם בכל הציורים שבהם אפשטיין מעמידה אישה במרכז ומתמקדת בנימי נפשה וליבה הפנימיים ובאיבריה האינטימיים וחושפת אותם בפני הקורא.

 

אפשטיין עצמה מרמזת על הקול המושתק, שאינו הקול הכתוב שחור על גבי הנייר הלבן, אלא אותו קול שהיא מבקשת למצוא לו מקום באמצעות הוצאת הספר הנוכחי אל האור:

'אני שבה ומהרהרת בצליל הזה של ההרמוניה הזוגית, לא על גבי הנייר, לא בתרגיל סמלי עם אישה. הצליל שניגן באוזני שנינו בגוף החיים, בלב הכלולות, ונִפרט לאינספור קולות מזויפים כשהגיע לאדמת המציאות. הצליל בשלו אני מבקשת לקרוא לספר שאכתוב על נועה ועמר או נועה ועם-מר או נועם מר או נועמר: 'אם אין לו מקום הוא בוכה'.' (עמוד 128)

 

כאמור, הספר אם אין לו מקום הוא בוכה הוא רומן מסע של אישה באמצע החיים הבוחנת את חייה מפרספקטיבה אחרת ומנסה להביא לתיקונם. המסע של נועה מסתיים בעמודים האחרונים של הספר, כשהיא מוצאת לבסוף את הדרך שלה, וכשהקול המושתק מוצא לו מקום. או אז היא מגיעה למסקנה כי 'כשאת מתקנת את סיפור העבר את מתקנת את ההווה ופותחת דלת למסתרי העתיד'. משפט זה חוזר ומהדהד בראשי. אז זאת הדרך, בלי פחד, וחי נפשי.' (עמוד 286)

 

הסיפור המתוקן הוא למעשה הסיפור הפמיניסטי, הסיפור המאגד יחד פיסות חיים, פיסות יצירה לכלל מערך שלם, שערכו הכולל עולה על סך מרכיביו בהביאו לידי ביטוי את ההיבט התרפויטי המתקן המלווה את היצירה הנשית.

 

רות אלמוג (1993) הטיבה להגדיר זאת בשם 'התיקון האמנותי', המתקן את הסיפור שהוכתב על ידי גבר (HIS STORY) תוך שהוא משמיע את הגרסה של האישה לאותו סיפור חיים (HER STORY) ואת הקול הפנימי שלה שהודחק, וזאת הדרך.  כך בדיוק עושה אפשטיין בספר שהיא מגישה לנו, הקוראים, 'בלי פחד וחי נפשי'.

 

מקורות:

אלמוג רות, 1993, "תיקון אמנותי", בתוך: תיקון אמנותי, כתר, עמ'  7-20.

באחטין מיכאיל, 1984, הדיבר ברומן, ספרית הפועלים, תל אביב.

לובין אורלי, 2007, "מה אקרא", בתוך: יעד – תרבות והגות, עמ' 33-37.

שוואלטר איליין,1981,"ביקורת פמיניסטית בשממה", בתוך: ללמוד פמיניזם:

מקראה, עמ' 244-275.

 

 חזרה לרשימת הספרים         שילחי לחברה             כיתבי אלינו

__________________________________________