ספרים מומלצים ע"י "הדרך למעלה"

מאת: צוות הדרך למעלה

 

 

חזרה לרשימת הספרים המומלצים

 

עוד ב"הדרך למעלה:

פוליטיקה של שכול

הבריאות שלך

סגנון חיים

עבודה וקידום

הכסף שלך

העסק שלך

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

   "נשים ומשפחה בשואה", בעריכת ד"ר אסתר הרצוג, בהוצ'   "אוצר המשפט"

 

דברים שנשאה ד"ר אסתר הרצוג בכנס השקת הספר:

...הספר "נשים ומשפחה בשואה" רואה אור בזכות הפמיניזם. המודעות הפמיניסטית הביאה אותי ואת חברותי, השותפות ליוזמה של קידום השיח הפמיניסטי על השואה בישראל, לעסוק בה בעזרת משקפיים פמיניסטיות. את העניין העמוק בשואה מזווית פמיניסטית אני חבה לחוקרות שפרצו את הדרך לעיסוק בשואה מתוך הזהות המשותפת של נשים בעולם. הקובץ מתבסס על שני הכנסים הראשונים על נשים ושואה שהתקיימו ב-2002 וב-2003 במכללת בית ברל, בבית טרזין ובבית לוחמי הגטאות. הוא צמח מתוך התלבטות והתדיינות על מהות והשלכות הראייה הפמיניסטית את השואה, ביחד עם שותפותי למסע זה, בתיה, אניטה, נעמי, יונת, נירה וציפי. לאמי, אווה בן-טל, האשה הכי משמעותית בחיי, יש חלק רב בהעזה שלי לכתוב ולהציע נקודת הסתכלות אישית-נשית על השואה וברשות שלקחתי לעצמי לקבץ ולערוך את מאמריהן של חוקרות חשובות ומרתקות מהארץ ומחו"ל.

 

מזה כ-17 שנים אני עוסקת בענייני נשים, בהקשרים אקדמיים, ציבוריים ופוליטיים. ממקום זה התקרבתי למחקר ולפעילות חינוכית-ציבורית הקשורים לשואה. אבי, בונדי ז"ל, נולד וגדל בהונגריה, ואמי, אווה, שתזכה לחיים טובים וארוכים, נולדה וגדלה בקרפטרוסיה. שניהם איבדו הורים ובני משפחה נוספים בשואה והיו בעצמם במחנות הריכוז וההשמדה ועברו אחר-כך את מחנות העקורים באיטליה, שם אני נולדתי, ובקפריסין. למרות הרקע הזה, ובמידה רבה כפי שקרה ברבות מהמשפחות של ניצולי השואה, לא ידעתי את השואה מהבית. כמו מרבית האנשים שגדלו בישראל ידעתי את מה שלימדו בבית הספר, את מה שהשמיעו ברדיו ואח"כ הראו בטלויזיה: מצוות אנשים מלומדה, ממרחק בטוח שלא ממש נוגע. בבית שלי לא דיברו על השואה. אבי דווקא רצה לדבר על עבודות הכפייה, חוויות אושוויץ ומצעד המוות, אבל אמי מנעה ממנו מלהעלות באזנינו, שתי בנותיהם, את סיפוריו. גם אחרי שיחות רבות עם אמי עדיין איני בטוחה אם היא עשתה זאת משום שרצתה לגונן עלינו, או על עצמה, ואולי על שלושתנו.

 

רק כשהגעתי לאוקספורד בקיץ 2000, ובמקרה הזדמנתי לכנס בינלאומי על השואה שהתקיים שם, "התחברתי" אל השואה. זה קרה בעיקר בזכות החשיפה למחקריהן של חוקרות, העוסקות בשואה מזווית פמיניסטית. במקביל, הייתה אמי חוזרת ומציקה לי שאכתוב על השואה ואף נוזפת בי על כך שאיני מגלה עניין בסיפור שלה מהשואה. אני מניחה שמרחק הזמן ההולך ומתרחב מאותה תקופה מעמעם את תחושות הכאב ומקל עליה לגעת בזיכרונות הקשים. השינוי בגישתה, מהשתקת הזיכרונות לכמיהה שהדברים יתועדו, משתלב בתופעה רחבה, מוכרת, המיוחסת לניצולי שואה רבים. במשך שנים העדיפו את השתיקה ועם ההתקרבות לסוף חייהם גובר בהם הצורך להותיר עדות אישית על הדברים שחוו. הצורך לספר את סיפורם כרוך, כנראה, גם בצורך לשמש פה ליקיריהם שנספו ולהבטיח את הנצחת זכרם.

 

מאז אותו קיץ בשנת 2000 אני מוצאת את עצמי מעורבת בנושא השואה: בשיחות עם אימי ועם חברותי, בקריאה, בכתיבה אקדמית ופובליציסטית, בהרצאות, בארגון כנסים ובעריכת הקובץ. לאותן חוקרות, שביניהן היו: דליה עופר, אסתר פוקס ומירנה גולדנברג, אשר את דבריהן שמעתי בכנס בהפתעה ומתוך תחושת גילוי, אני חבה את ראשית הכרתי את השואה שלי, כאישה. הן עשו עבורי ועבור נשים בכלל, את השואה לנושא עם משיכה מחקרית ומעשית ועם השלכות רבות להוויה ולחוויה הנשית בימינו אלה.

 

אחת ההרצאות המפתיעות שאליהן נחשפתי באוקספורד הייתה זו של מירנה גולדנברג אשר דיברה על היחס המיוחד של נשים במחנות, לאוכל. "דיבורי פה", היא כינתה את העיסוק החברתי-נשי באוכל, שהתבסס על החלפת מרשמים מבית אמא וסבתא. היא הסבירה שהדיבורים וההתעסקות המתמשכת במרשמי אוכל חיזקו את הנשים, נתנו להן תחושת שייכות משפחתית והזדמנות לייצר זהות ומעמד חדשים, כמו גם אמצעים לשמירת מסורות יהודיות. מקומם של סטריאוטיפים מגדריים בסרטים על השואה, שעליהם דיברה אסתר פוקס באותו כנס, היה מבחינתי עניין חדש-ישן, שונה אך דומה לסוגיות שבהן אנחנו עוסקות ביום-יום של הפעילות הפמיניסטית. פוקס תיארה ובחנה את האופן המכליל שבו מוצגים ארכיטיפים מגדריים, דמויות של נשים המתוארות ברבים מהסרטים: או כבעלות נטיות אבדניות, או כמשוגעות או כקרבנות של פגיעה מינית. גם גברים מוצגים לרוב בסרטים על השואה באופן סטריאוטיפי כתוקפנים, אכזריים, אלימים.

 

בספר 16 מאמרים והם חולקו לפי שלושה נושאים מרכזיים: "קשרי 'אישה-משפחה' בשואה", "גבורה ומנהיגות של נשים בשואה" ו"נשים ומגדר בזיכרון השואה". מאחורי חלוקה זו עומדת תפישה של מעגלים מתרחבים, שבמרכזם האישה: זו שבמעגל הצר אך דינמי ופתוח של המשפחה, כבעלת אחריות לאחרים, המאלתרת הזדמנויות ודרכי הישרדות; הדמות במעגל המתרחב של המפגש עם החברה בסביבה הקרובה והרחוקה, כמודרת ונרדפת אך גם כאלטרואיסטית ומנהיגה חברתית; והאישה במעגל הקושר בין העבר להווה ולעתיד של השורדות והמחבר אותן לבנות דור שני ולקולקטיב הנשי בכלל.

 

הזעזועים שהכו במסגרת המשפחתית הם ההקשר החברתי הבולט ביותר שבו עוסק הספר. השינויים בתוך המשפחה לא התחוללו בבת אחת. הם התרחשו במהלך ובמקביל להתפתחויות במדיניות הגזע הנאצית. הקשר בין תהליכים אלו לבין השינויים במנהיגות ובחלוקת התפקידים בתוך המשפחה עולה בכמה מהמאמרים. הם מצביעים על התחזקותה של האישה והתרחבות תחומי השפעתה במשפחה בעת שהגברים נעדרו ממנה או התערער מעמדם בתוכה. בתוך ההידרדרות בתנאי החיים התבלטו כושר ההסתגלות של הנשים באילתור אמצעי הישרדות וכישרון חברתי בפיתוח מסגרות חלופיות למשפחה ה"מסורתית".

 

הסתגלנות של הנשים באה לידי ביטוי בנטילת תפקידים של ריכוך הגזרות הפוגעות בבני המשפחה, באחריות על שמירת שיגרה בחיי המשפחה ההולכים ומתפרקים, בהשגת מקורות קיום אלטרנטיביים ועד אימוץ תפקידים משפחתיים המחליפים את אלו הקונבנציונליים, כאמצעי להישרדות. התפקידים החברתיים המשתנים של נשים מתוארים כקשורים באופן הדוק למציאות הסובבת והמשתנה, אשר מייצרת את האפשרויות והאילוצים עבור הנשים. משתמע מהמאמרים שקיום המשפחה תלוי בהימצאותה של אישה בתוכה וקשור ליכולת קבלת החלטות במציאות המשברית והמאיימת.

 

מריון קפלן, מהחוקרות הפמיניסטיות הבולטות של השואה, הצביעה על כך שהכישורים החברתיים-סתגלניים של נשים שימשו אותן ואת קרוביהן כאשר הגברים הוצאו ממקומות העבודה, גורשו למחנות ונשברו נפשית, כשמעמדם כמפרנסים וכ"ראשי משפחה" נפגע. מאמריהן של לידיה שמה, דליה עופר ואירית קנבל-דובלון מחזקים את המסקנות של קפלן.

 

סיפורה האישי של לידיה שמה על חיי משפחתה בצל קורתם-מקלטם של בני זוג איטלקים, ממחיש את ההשתנות ביחסים בין המינים במצבים שיצרה המלחמה, הרחק מהבית ומשגרת החיים הרגילה של חיי משפחה. בהסתכלותה לאחור על הזיכרון של אותם הימים קובעת שמה כי התנהלותן של הנשים, האם ובעלת הבית, הייתה סתגלנית יותר ומעוררת כבוד. התנהלותה של האם הייתה מבוססת על תושייה ומיומנות לשמור על איזון ושיגרה לעומת אבדן הסמכות ותחושות הבילבול של האב.

 

דליה עופר קובעת ש"המאמץ היומיומי לשרוד היה בעל משמעות מעבר לפת הלחם וכדי להחזיק מעמד בתנאי ההשפלה הרעב והסבל הפיסי והנפשי, נדרשה מידה עצומה של דבקות בעולם ערכים ובתמונת עתיד. הנשים נדרשו לשמור על הרוח החיובית בתא המשפחתי…".

 

אירית קנבל-דובלון מתארת איך הפכה האשה מ"אם" במשפחה הנורמטיבית ל"ראש משפחה", עם העברת המשפחות למחנות הריכוז, הנשים והילדים הועברו לרוונסבריק והגברים לבוכנוואלד. היא מצביעה על מקומה הגורלי של האימהות במאבק של נשים על ההישרדות של עצמן. משמעות האחריות המוחלטת לחיי הילדים הייתה פגיעות וסיכון מוגברים. מאידך, העובדה שהישרדות הילדים הייתה תלויה בזו של האימהות חיזקה מאד את המוטיבציה שלהן לשרוד.

 

גם אניטה טרסי עוסקת במאבק על ההישרדות במשפחה. היא נוגעת בהכרעות הרות גורל ומזעזעות שהתקבלו במסגרת התא המשפחתי. ככל שנחשפה המדיניות הגרמנית והופנמה התובנה כי המאבק הוא על עצם ההישרדות, נקלעו בעלי משפחות, גברים ונשים, למצוקה ערכית קיומית סותרת. מחד, מאמץ להציל חיים ככל שרק ניתן וקודם כל את בעלי הסיכוי הרב יותר לשרוד, למען ההמשכיות הביולוגית של המשפחה ושימור הזיכרון שלה. מאידך, השאיפה לשמור בכל מחיר על היחד המשפחתי, אפילו במחיר אובדן כולל. התנהגויות כאלה הופכות הגיוניות ואפילו מחויבות המציאות בהקשר של השואה.

 

הקשר בין הישרדות בשואה לבין נשים ומשפחה עולה גם במאמר של יהודית בובר אגסי על 'משפחות המחנה' של האסירות היהודיות ברוונסבריק. אך אצל בובר אגסי משפחה היא לא רק יחידה חברתית שגבולותיה נקבעים על פי קשרים ביולוגיים וקשרי נישואין והורות, המוכרים על ידי המדינה. משפחה היא גם קבוצה חברתית קטנה של נשים לעזרה הדדית, המתארגנת אד-הוק כאמצעי להסתגלות, לתמיכה בפרט, תמיכה שמתוארת לעיתים קרובות כהצלת חיים.

 

המחקר הפמיניסטי מצביע על כך שבתקופות של משבר וחוסר יציבות מתערערים המבנה וחלוקת הכוח המגדריים ומתאפשרת השתלבות רבה יותר של נשים בתפקידים ובמעמד החסומים בפניהן בזמנים "רגילים". בתקופות אלו נפתחות בפני נשים הזדמנויות חדשות לממש את צרכיהן ויכולותיהן, לקחת חלק בהנהגה ואף פעילותן השגרתית בתפקידי טיפול זוכה ליתר הכרה. עם התייצבות המציאות החברתית נשים נדחקות שוב אל מקומן בשולי העשייה הכלכלית-פוליטית. תופעה זו מתגלה גם בחלק מהמאמרים בקובץ. בבחינת השפעת הזעזועים שגרם השלטון הנאצי לקהילות היהודיות מתברר כי השינויים והמאבק על ההישרדות היו כרוכים בהתחזקות הנשים גם במשפחה וגם בהנהגה הציבורית. יחד עם זאת, נראה שהשינויים לא הפכו את הסדר החברתי ואת יחסי הכוח בין המינים על פיהם.

 

למחקר הפמיניסטי על השואה, במיוחד בתחילת דרכו, הייתה גם מטרה פוליטית: לתת קול לדמויות של נשים שנעלמו ונאלמו, להבליט את הייחודיות של אירועי השואה בהקשר הנשי-קולקטיבי ולבנות את נושא הנשים כתחום לגיטימי וחשוב בחקר השואה. הייתה במחקר זה מחאה נגד השיח הגברי העיוור, במידה רבה, לנשיות ולנשים, על השתקת ומחיקת הקיום הנשי, האישי והקולקטיבי.

 

המאמר של לאה באלינט מדגיש את הגבורה הקולקטיבית של אמהות אלמוניות רבות, שהקריבו את חייהן למען ילדיהן. באלינט מתמקדת בגבורה העילאית של אמהות בפולין, שניסיונן להציל את ילדיהן עלה לרובן בחייהן. מעשיהן והקרבתן צמחו מהקשר החברתי-תרבותי העמוק בין ילדים לנשים. זוהי תובנה שעולה גם מהמחקר של אירית קנבל-דובלון וגם מזיכרונותיה של אימי, המתוארים במאמר שלי.

 

בעוד שבאלינט דנה בגבורת הנשים, הקשורה לתפקידן המסורתי-המקובל של נשים כאימהות, סיפורי הגיבורות, במאמריהן של הרטה נובאוור, נעמי שימשי, מירי פרייליך ורושל סיידל, עוסקים בתפקידים פחות מוכרים של נשים, כמנהיגות, לצד הגברים, במאבק למען הישרדות הכלל.

 

סיפוריהן של הנשים המנהיגות מעלים גם, בעקיפין, תופעות מגדריות מוכרות, מעבר לתקופה שבה הם דנים. עבודתה של נובאוור, למשל, המחיה את דמויותיהן העלומות של שתי האנתרופולוגיות, מריאן שמידל ויוג'ין גולדשטרן, מתקשר להדרת נשים באקדמיה בכלל ובתקופה שלפני השואה בפרט. על רקע זה מצטיירות הגיבורות שלה כפורצות דרך במאבק שהיום הוא חלק מהמובן מאליו באג'נדה הפמיניסטית.

 

ההסתכלות על נשים מעבר למיקום המובן מאליו שלהן בבית ובמשפחה מעלה היבטים פחות מוכרים בחקר השואה. כך מאמרה של שימשי מעלה את דמותן המרתקת של טמה ולנקה הקשריות ומתאר את התפקידים הלא "נשיים" שהוטלו על נשים בפעילות מחתרתית. יחד עם זאת, העובדה שנשים אלו היו צעירות, יפות, ונראו כמו נשים אריות, מלמדת שגם כאשר נשים נטלו חלק בתפקידים "לא נשיים", עדיין עשו זאת וגם תועדו ב"כובע הנשי" סטריאוטיפי, שבהקשר זה היקנה להן יתרון על גברים.

 

גם לילי שטראסמן, במאמרה של פרייליך, שהייתה משוררת, עורכת ספרותית ומתרגמת של ספרות אירופאית לפולנית הצטיינה, מלבד במקצועיות רבה, ביופי ובמראה "לא יהודי". העובדה שביתה בווארשה היה מרכז חברתי ותרבותי של סופרים, אנשי רוח ופקידי ממשל, היא עוד דוגמא "נשית" מוכרת לתרומתן הסמויה והעקיפה של נשים להתנהלות החברתית. כלומר, הדמויות המתוארות משלבות מנהיגות "נשית" מוכרת לצד פריצה מסוימת של גבולות ההגמוניה הגברית.

 

במאמר על אסירות פוליטיות יהודיות ברוונסבריק מביאה רושל סיידל את סיפוריהן של שבע נשים ממגוון הקשרים ודעות פוליטיות. סיפוריהן של אולגה בנאריו פרשטש, הקומוניסטית הגרמנייה וד"ר קתה פיק לייכטר, הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית, מתארים, בדומה למאמרה של שימשי, את מנהיגותן לפני ובתוך המחנות. כמו שמידל וגולדשטרן, בעבודתה של נובאוור, פיק לייכטר לא התקבלה לאוניברסיטת וינה, שלא קיבלה נשים. יתר על כן, קתה פעלה למען זכויות נשים, כראש מחלקת התעסוקה בממשלת אוסטריה ובמחקר על נשים עובדות, והשתתפה בפעילות פמיניסטית, שנשים יהודיות נטלו בה חלק.

חשיבותה של הזכירה כאמצעי להחייאה מטאפורית, כפי שעולה במאמריהן של הרטה נובאוור, נאוה סמל ובתיה ברוטין, מתחברת לסוגיית הזכירה המגדרית, שאותה מדגישה רונית לנטין. לנטין תופשת את הזיכרון הנשי, המתברר מתוך עדויות שורדות טרנסניסטריה שחקרה, כנראטיבים מעגליים, מהוססים ולא גמורים. הסיפורים האישיים שלהן שונים מסיפורי הגברים, העשויים בתבנית הזיכרון הקיבוצי והלאומי.

 

מהמאמר שלי משתמע שההיזכרות, כמו פעילויות אנושיות אחרות, מושפעת מתכתיבים מגדריים. אני סבורה שגם צורת החשיבה בהווה על העבר, מבטאת דפוסים מגדריים. ההתעקשות של אמי לזכור את האירועים באמצעות חשיבה חיובית ונטייתה "לרכך" את זיכרון האירועים, מצביעות, כך נראה לי, על אופני זכירה התואמים דפוסי התנהגות המוכרים כ"נשיים".

 

ייחודיות הזכירה של נשים משתמעת גם במאמריהן של בתיה ברוטין על יצירות של אמניות ישראליות בנות ה"דור השני" ושל נאוה סמל על "אמא שורדת". עבודות אלו עוסקות בתפישתן ובהתנהלותן של נשים כ"זוכרות". הן "נרות זיכרון", בלשונה של ברוטין והן "נשאיות זיכרון" המלמדות את ילדיהן ואותנו "שיעור בהלכות אדם", כדבריה של סמל.

 

ברוטין רואה בזכירה דרך ל"החייאת" הניספים והיזדהות עם החוויות הטראומטיות של השורדים. ה"חזרה" לשואה, המאפיינת את בני "דור שני", נובעת בעיקר מהמסר הלא-מודע והכפייתי שהשורדים העבירו לילדיהם. הזיכרון המגדרי, לפיכך, הוא נטל נוסף המוטל על בנות, המשתלט על תודעתן וחייהן, כדי להבטיח את ההנצחה המיוחדת של הקולקטיב הנשי.

 

בשונה מהגבורה והזיכרון הגבריים נאוה סמל רואה גבורה נשית כהקרבה אצילית, ואת הזיכרון הנשי כחתרני. גבורה נשית נראית בדמותה של קלריסה, "זונת חזית", שהצילה את כל הנשים שהיו בבלוק שבאחריותה, בזכות מערכת יחסים לסבית עם קצינת אס.אס. זו גבורה המתריסה כלפי עולם המונחים הגברי. חשיבותו העצומה של הזיכרון, מבחינת סמל, היא בכך "שרק בזיכרון יש את מידת התיקון". בלב מעגל התיקון נמצאת אישה. הזיכרון הנשי פועל באופן אנקדוטי ואסוציאטיבי. זהו זיכרון טריוויאלי, לכאורה, בגבולות המטבח והמרפסת. גם במאמר של אילנה רוזן על ניצולות שואה מהונגריה עולה שאלת התיקון וכמו סמל, היא רואה בקשר בין דור ראשון לשלישי, בסיס לתיקון. תפישת הזמן של רבות מן הנשים שעליהן רוזן כותבת נטרפה, והמשמעות הטבעית והמסורתית של להיות אם או בת אבדה או התהפכה בסיום המלחמה. מתברר, אם כך, מהמאמרים העוסקים בזיכרון ובשיח הבין-דורי של אימהות-בנות-סבתות, שגם במלאכת השימור וההנצחה ממלאות הנשים תפקידים "נשיים", וכי הן עושות זאת, לעיתים קרובות, באמצעות עולם דימויים ומושגים "נשי".

 

מה מצבו של חקר המגדר והמשפחה בשואה בפתח המאה ה-21? במאמר הבוחן את התפתחותו של מחקר זה כדיסציפלינה היסטורית, מצביעה יהודית באומל על הגידול הניכר בפרסומים ובמספר החוקרות העוסקות בנושא. היא מסכמת כך: "כשמספר הניצולים הולך וקטן והכחשת השואה הולכת וגדלה, חקר האישה, המגדר והמשפחה בתקופת השואה הופכים בכל זאת לדיסציפלינות היסטוריות לגיטימיות. התקווה היא שהן תסייענה לנו להרחיב את ידיעותינו לגבי תקופה שככל שנרבה בלימודה לעולם, כנראה, לא נוכל להבינה במלואה".

 

הספר מוקדש לאמי, באהבה ובהערכה עמוקה. במאמר שלי בספר, המבוסס על שיחותי איתה, ניסיתי לתת ביטוי לסיפור השואה שלה ולאופן שבו היא מפרשת את הזיכרונות ומחברת אותם לחייה ולנעשה בארץ.

 

אחת התגובות המפתיעות שעלו בשיחות עם אמי היתה הגישה הסלחנית שבה התייחסה לעיתים קרובות אל הנאצים בכלל ואל האנשים שהיו במחנות שבהם הייתה, כפרטים. הנחתי, כמובן, ששנאת שורדי השואה כלפי כל אלו שהיו קשורים למשטר הנאצי היא גורפת ומוחלטת. אך פעם אחר פעם היו אמירותיה של אמי אמירות של סלחנות ואפילו של רחמים. כאשר עיינתי בתמלילי שיחותי עם אמי מצאתי את עצמי מופתעת מהאופן שבו האנישה אמי את מה שנתפש אצלנו כהתגלמות השטניות. באופן עקבי ועקשני היא עמדה על כך שאין "הם" אחד ומכליל שלתוכו ניתן להכניס את כל הגרמנים. בתיאורים שלה יש אנשים שונים ויש גם מצבים משתנים. אין באמי שנאה. אמרתי לה: "תראי, אמא, את בכלל לא מדברת בשנאה?" והיא ענתה: "אין בי שנאה" תהיתי והקשיתי: "אין בך שנאה?" והיא בשלה: "לא, לא. מפני שאני יודעת, הם גם סבלו. אבל זהו, שהם הלכו כמו טמבלים אחרי הפיהרר. לא ניסו להרוג אותו כמה פעמים? הרי היו, בין הקצינים, שניסו. אי- אפשר היה. תמיד תפשו אותם והרגו אותם." ואני מתעקשת: "בכל זאת, קשה להבין שאין שנאה. את יודעת, אחרי כל מה שעושים לך, כאלה דברים מזוויעים…" והיא בשלה: "טוב, אבל הם קיבלו פקודה. זה מה שהם היו צריכים לעשות. לא עזר להם" והיא מוסיפה הסתייגות פסקנית מההכללה הגורפת והמוקיעה את כל הגרמנים "תראי, הגרמנים לא היו כולם חיות. היטלר רק עשה, מהצעירים במיוחד, אלה התלהבו. אבל היו כאלה שלא היתה להם שום ברירה." אני שואלת מספר פעמים מנין היא שואבת את הערכתה ואת בטחונה בכך ש"הכריחו אותם" והיא אומרת בתקיפות "זה מאה אחוז. זה היה ידוע. הכריחו אותם... לא הייתה להם ברירה. היו מבוגרים יותר קצת, ששמה הסתכלו עלינו כמו ילדים שלהם. את ממש ראית. למשל, לקחו אותנו פעם ביום שלא עבדנו בחוץ, ביום ראשון. היה שמה בעל מפעל שהיה לו קרח, אז לקחו אותנו בחורף, קבוצה, לחתוך קרח ולהעמיס על האוטו ואחרי זה לקחו אותנו להוריד את הקרח למרתף. ואחרי זה נתנו לנו אוכל במטבח בתוך המפעל. מה זה אכלנו? היינו חולות. אכלנו כרוב... ובעד זה הלכנו לעבוד שמה, ידענו שנקבל ארוחה טובה." ועוד היא מספרת: "ואלה הפוסטנים היו נחמדים. היה אחד כזה מותק, בחורצ'יק יפהפה, אז הוא תמיד ניגש אלי והתעניין, מאיפה אני באה... והוא סיפר גם כן ששלחו אותו. היו כאלה שהיו אנושיים מאד ולא היו נוגעים באצבע. אני משתדלת לזכור את הדברים האלה… ככה שזה לא נורא. אחרת אי אפשר לחיות עם זה. היו בני אדם. בטח שהיו. מה את חושבת, כל הגרמנים היו חיות? בטח שהיו מקרים כאלה שהיו רעים, ממש. תראי, אני לא מקנאה באף בן-אדם שעושה רע לשני. לא מאמינה שהוא יכול להיות שלם עם עצמו בחיים שלו."

 

היא מודה שהיו גם, כמובן, גרמנים רעים ואף אכזריים, כמו, למשל, אס.אסית אחת, שהיתה מאד אכזרית והסתובבה "עם מקל כזה, ביד אחת … ועם זה היא היתה מלכה שמה. אוי ואבוי להם, שזה היה ממש רחמנות. אני זוכרת עד היום, ככה, עם המקל ביד ושמה טיילה איפה שגרנו בבאראק." ומייד היא מוסיפה דברים של הבנה ואף חמלה למצבן של הנשים שגויסו על ידי הנאצים לשמש כאסאסיות: "מסכנות כאלה, פתאום את רואה אותה עם בטן כזאתי, הרי היטלר רצה שיביאו ילדים…אז הם עם כל חייל עשו ילדים, שיהיה להיטלר… והוא לקח את הילדים. רק שיביאו ילדים, שיהיה לדורות הבאים מפני שמתו אולי איזה 20 מיליון גרמנים במלחמה. אז שיהיו חיילים. על זה הוא חשב, השטן הזה… אז הן היו מסתובבות שמה בהריון ופתאום היא נעלמה, הלכה ללדת ואחרי כמה שבועות, חזרה". ובהמשך המשפט היא אומרת: "אני זוכרת אותן ככה, קטנטנות היו, ו'לוס' 'לוס', זה לזוז. ככה, מהר, מהר, מהר… והן היו לפעמים יותר גרועות מהגברים". כלומר, הדיבור על רוע הלב של האס.אסיות מתערבב עם ההבנה והסלחנות, הן היו "מסכנות" הכריחו אותן, לא הייתה להן ברירה. והיא מספרת עוד: "..היו לנו שמה בחורות צעירות, ובאמת השאירו את הילדים אצל האמהות. הכניסו להן בראש שיביאו ילדים.. הן הלכו לעבוד. זאת הייתה הפרנסה שלהם, לא היה ממה לחיות, הרי הם היו במשבר. למה התחיל כל העסק? הבנת? הם עבדו פה, הם קיבלו משכורת, זה לא כמו חיילים ממש, הם באו להיות שומרות. הם האמינו, ההיטלר הזה הכניס להם לראש שצריך ילדים, הלאומנות זה דבר נורא, זה מחלה איומה. הם סבלו אח"כ…" ואני תוהה "מי סבלו?" והיא מסבירה "הגרמנים". וכשאני שואלת "את מרחמת עליהם?" היא עונה ללא היסוס "היו הרבה שסבלו, אלה שלא עשו כלום. אלה שעשו - הסתלקו, ברחו. איפה תפסו את אייכמן? בארגנטינה".

 

זכירת הגרמנים והגרמניות כ"מסכנים", כ"תמימים" וכמנוצלים על ידי היטלר, כזקוקים לפרנסה וכיוב', עושה את הנאצים שפגשה לבני אדם "נורמליים" בעיני אמי, אך היא גם מחזקת את אישיותה ואנושיותה בתפישה העצמית שלה בהווה. הזכירה הזאת מתאימה, כנראה, לשקט הנפשי ולחוסן המוסרי של אמי.

הפתעה נוספת הייתה לי כאשר הבנתי עד כמה מרבה אמי לעשות שימוש בתפישת השואה ביחסה לאירועים בחייה בארץ. בדברה על מה שהיה שם היא עוברת באופן אסוציאטיבי וקולח בין תקופות, משטרים ומצבים ורואה בקלות דמיון בין השואה לתופעות והקשרים חברתיים שונים לגמרי.

 

למשל, את דעותיה על תופעת משתפי הפעולה עם הנאצים היא משווה ללא היסוס למשתפי פעולה בהקשרים אחרים: במחנות בקפריסין, בכיבוש עיראק על ידי האמריקאים ובהבאת עובדים זרים לישראל. וכך כמעט בנשימה אחת היא מסבירה לי: "גם שמה בקפריסין (כלומר: כמו במחנות הריכוז), היו להם את היהודים שהם שלטו.. עכשיו תראי בעיראק, למי הם נותנים שישלטו? לעיראקים. הם הורגים אחד את השני. הנה, כמה עיראקים הרגו עיראקים בטעות. אבל ככה זה הולך. הפריץ נותן לשני שהוא יהיה הרע. אותו דבר עם הגרמני. נתנו שמה לבחורות משלנו, שהן יהיו הרעות. למה להם? אנחנו עשינו את העבודה בשבילם. כן, זה כל הפילוסופיה על רגל אחת… תראי אצלנו פה, אנחנו מביאים את העובדים הזרים, אנחנו היום הפריצים. איך זה? למה אנחנו לא יודעים לעשות את זה לבד?"

 

אמי נוטלת לעצמה את הזכות והחופש להשוות בין הקשרים רחוקים ושונים, אפילו כאשר אלו מייצגים שטניות האסורה, לכאורה, להשוואה. היא מצליחה לראות בבני אדם פרטים ולא מהות קולקטיבית בעלת פני רשע מוחלט. עמדות אלו מגלמות, בעיני, את הבסיס לקיומה של חברה מוסרית: את ההכרה במורכבות האנושית ובקיומו של הטוב, גם במקומות שבהם האנושיות נוצחה, היכולת לתעב את הגרועים שבצוררים ולנוד לשפלותם, ואת היכולת לדחות כל הבחנה בין קבוצות שדמן מותר פחות או יותר, בין צדק אחד לנו ולמקורבינו לצדק אחר עבור מי שנתפשים כאויבינו.

 

לפרטים והזמנות: "אוצר המשפט" הוצאה לאור בע"מ.

 www.ozar-hamishpat.co.il

 

ת"ד 2094 בני ברק 51120

טל: 03-6186141 פקס': 03-6186147

 

 חזרה לרשימת הספרים         שילחי לחברה                         כיתבי אלינו

__________________________________________