בליינד דייט

פרק יח': הערס

מאת: נחמה פרקש

היא : עיתונאית

הם : פרפר לבן, מודד, פועל, ערס

הכרות : כמעט

 

הפרקים הקודמים:

נו???

בליינד דייט בצל פיגוע

טיול שנתי מהגהינם

ליל הסדר

המוסכניק, או: לישון עם האוייב

דייטינג מול הטלויזיה

אין מדים - אין סקס!

הרופא

הגננת לאה

אהבה ברכבת

אני מתנה

כלים שלובים

הרפתן

המפליץ

אחי הקטן מתחתן

כדורסל

 

 בנות, אל תדאגו. מצאתי שיטה נהדרת להתמודדות עם המצב הזה שנקרא "יש לי בליינדייט". אני מבטיחה, זה עובד. בסך הכל, העולם די מצחיק אם מסתכלים עליו מהזווית הנכונה. בכל פעם שאני שבה הביתה אחרי דייט רע מאד או נאלצת לשמוע דברים מזעזעים - בדיוק באותה שניה שהוריד מתחיל להתנפח, אני עוברת לתגובה. בדרך כלל, זה תמיד עושה לי מצב רוח שטותיניקי כי איך שלא תסתכלו על זה, בחורים מצחיקים אותי. איך ? פשוט למדתי איך לדבר איתם. מה להגיד, מתי לא לשתוק ומתי להשתעשע. עבר זמן ה"את לא מאמינה מה הוא אמר/עשה לי" זהו, נגמר. התחילה תקופת ה"את לא מאמינה מה אמרתי/עשיתי לו" ואם זה לא יצחיק אף אחת, זה בטוח יצחיק אותי לכמה שעות.

 

פרפר לבן

באינטרנט הוא כתב שקוראים לו ארז. אחר כך אמר שקוראים לו יניב ובסוף השם האמיתי שלו היה שלומי. במקום לתאר את עצמו ומה הוא מחפש הוא רשם את המשפט הבא : "אני פרפר לבן חופשי / מחפש את האור / נוגע לא נוגע / משאית כתומה". שירה מודרנית. מצוין. כתבתי לו שזה נפלא שהוא עושה תרפיה בכתיבה וחתמתי במילים : פרפר צהוב. בטעות לחצתי על צירוף מספר הטלפון. אוי אוי אוי. טוב, אולי לא בטעות. בתמונה הוא נראה נ-ו-ר-א חתיך.

 

ביום שלמחרת הקפיץ אותי הטלפון. השעה היתה רבע לשמונה בבוקר. שעה שבה אני לא חולמת אפילו לקום לפיפי. שעה שבה מי שמתקשר אלי מתחייב בנפשו ונרשם מיד בספר השחור. טררר... טררר... קפצתי בבהלה. הלו ? מי זה  ?

קול נמוך ומתפנק, כמעט כמו של יוסי סיאס ענה לי. פרפר צהוב ? שלום, מדבר הפרפר הלבן, מה שלומך נסיכה שלי ? באותו רגע נחתה עלי הארה מכאיבה. הבחור בחר להתקשר אלי בפעם ראשונה בחייו ברבע לשמונה בבוקר, זמן רומנטי לכל הדעות, ושאל אותי אם אני רוצה לפגוש אותו. היו לי שתי אפשרויות. בחרתי בשניה. אמרתי לא. לא רוצה לפגוש אותך. היתה שתיקה בקו ואני נרדמתי אבל השאלה הבאה שלו העירה אותי. הוא שאל למה לא. שוב בחרתי באפשרות השניה. צרחתי עליו והוספתי גם כמה דברים על אמא שלו וגם המלצתי על סוג מאד מסוים של תרופה. טאק, סגרתי. בנות, זה כל כך משחרר. תנסו.

 

המודד

בני, או מני, או תומר, או אמיר, מי זוכר עכשיו. השיחה איתו היתה נהדרת. לא היו שום סימנים. נכון, הוא קצת נשמע רציני וכבד  אבל הרשיתי לו כי הוא בוגר הטכניון והקים חברה משלו וזה משהו שאני מאד אוהבת אצל מישהו שהולך להיות אבי שני ילדי (ורק שניים, תודה רבה). הוא סיפר על העבודה שלו ואני השתעממתי בשקט כי לפעמים, גם שעמום זה דבר טוב. הבחור האחרון שפגשתי לא שיעמם אותי. להיפך, הוא גרם לי להתקף פסיכוזה קצר, אז מה רע בקצת רצינות ? אחרי שבע דקות בהן הצלחתי להצחיק אותו פעמיים או שלש ואני מחשיבה זאת להישג אישי דגול, הוא שאל את השאלה שיש בה כל כך הרבה חמלה, "תגידי, איך את נראית". הופתעתי. חשבתי שתמונתי המדהימה באתר היתה בלתי נשכחת. מני בני או שמני לא זכר, עובדה שהוא אמר לי מיד שבתמונות האלו רואים רק את הפנים. "אתה רוצה לדעת אם אני שמנה או רזה ?" כן, זה בדיוק מה שהוא רצה והוא הלך על זה. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו שהוא חצוף. שמעתי אותו מחייך בקו השני, לא מתבייש לומר לי שזה בטח נושא רגיש, מה ? שוב היו לי שתי אפשרויות ובחרתי בשניה. נשמתי עמוק ואמרתי לו שאני נורא דומה למג רייאן אבל תמיד מתבלבלים ביני ובין שרון סטון ואז שאלתי אותו אם יש לו זין גדול או קטן וטאק, סגרתי. זה כל כך נהדר. בפעם הבאה שמישהו יגרום לכן להרגיש כמו קוטג' מעוך בסופר בלי תווית, פשוט תשאלו אותו על הגודל. זה מיד מתכווץ, אוטומטית.

 

הפועל

כאן לא היה לי שום דבר רע להגיד. בחיי. נשבעת. הוא היה ממי, נשמה, מותק. השיחה קלחה וישר דיברנו על מוסיקה ואהבה וקולנוע ואהבה ואהבה ואהבה. שוב ניצתה אש קטנטונת בליבי. אולי ? קראו לו שחר וגם התמונה שלו היתה לא רעה בכלל למרות שהגובה קצת עיצבן. מטר שבעים. נו טוב. העיקר שיש לו לב טוב. סיפרתי לו במה אני עוסקת ואז היה תורו. שימו לב. אני מבקשת לשבת מבעלות לב חלש במיוחד. "אני פועל יצור ב"נקה שבע" אמר שחר, "פעם הייתי איש הייטק אבל אני חייב להתפרנס". כן, פעם גם אני הייתי מנהלת בנק ועכשיו אני נערת ליווי. ככה זה, החיים אכזריים. באותו הרגע, חשתי אליו הערכה עזה. צריך להיות בחור מאד מיוחד בשביל קודם כל לעבוד כפועל, אפילו אם זה באופן זמני, ודבר שני, להגיד את זה לבחורה שאתה מנסה להרשים. החילותי מתגברת על השוק ואפילו ניהלתי סוג של שיחה שבסופה החלטתי לפגוש אותו למרות העוני. "יש רק בעיה אחת" הוא אמר בסוף. "אני בטוח שהולכים לפטר אותי". אמרתי לו שמישהו דופק בדלת ושאני אחזור אליו אחר כך. מתי ? אחרי שאני אמות ויקברו אותי. בטוח. טאק.

 

הערס

בנות, כאן נשברתי. אני מודה. אחרי המשורר עם הפרפרים שלו, הטכניון עם הסנטימטרים שלו, הפועל עם הסבונים שלו, פשוט חיפשתי מישהו שיחבק אותי חיבוק דב ויאהב אותי בכל ליבו וישותו. מישהו שיתן את חייו למעני. טרזן. מלך. הכי נמוך שאפשר.

ומצאתי.  זה לא היה קשה. ירדתי לקנות פיצוחים, פרס הניחומים של רווקי העולם לדורותיהם והוא עמד שם. עופר. רזה כזה, שחום, עם עיניים שחורות יוקדות וגורמט ענק מזהב. היו לו שתי גומות ענקיות בלחיים. אני יכול לאהוב אותך כמו שאף אחד לא יוכל, אמרו הגומות האלו, אני הולך לשאת אותך על כפיים ולהכניס מכות לכל מי שיחשוב אי פעם לגרום לך כאב. וכן, אני הולך להרוג את הגו'קים. קניתי מאה גרם פיסטוקים, מאתיים אגוזי קשיו וגם שקדים ממותקים. אתמול הוא היה אצלי וצפינו בשידורים חוזרים של "המלך הבא" בלוויינים. הזוהר ארגוב הזה, אחלה זמר.

 

חשוב :

  1. לתת למזכירה האלקטרונית לענות

  2. לקנות גורמט, שיהיה

  3. ?????

  

_______________________

הכותבת היא עיתונאית ותחקירנית. היתה חברת מערכת בתכניות "מבט נשי". הסידרה פורסמה בעיתון "את- מעריב", תחת הכותרת "מיס דייטינג". מפורסם ברשות הכותבת.

 

 

שילחי לחברה                            
________________________________________________________