בליינד דייט

פרק טו': המפליץ

מאת: נחמה פרקש

 

הפרקים הקודמים:

נו???

בליינד דייט בצל פיגוע

טיול שנתי מהגהינם

ליל הסדר

המוסכניק, או: לישון עם האוייב

דייטינג מול הטלויזיה

אין מדים - אין סקס!

הרופא

הגננת לאה

אהבה ברכבת

אני מתנה

כלים שלובים

הרפתן

 

 

הוא : יוסי, 31

היא: רוחמה, 32

 

יש ניסים בעולם, וכשהם קורים זה באמת ובתמים מפתיע. קחו אחת כמוני שאיבדה מזמן את התקווה שמשהו טוב יקרה אי פעם. נכון שכמו שפתאום נוחתות עלייך צרות צרורות משום מקום ובלי הכנה, ככה לפי ההיגיון, יכולים לנחות עלייך גם ניסים אבל משום מה, קשה לי להיזכר עכשיו במשהו נורא טוב שקרה לי בזמן האחרון. טוב, אולי הצלחתי לסגור כמה פרוייקטים בעבודה, רזיתי  ומאהב ישן ואהוב חזר במפתיע לזרועותי אבל  עכשיו שוב שקט ואין כסף, רק עוגות, והמאהב הישן חמק ממני במהירות. ניסים? ועוד במה שקשור לגברים? שטויות. לא מאמינה שזה יקרה לי.

 

בדיוק בגלל זה יוסי היה בבחינת הפתעת היום, או יותר נכון הערב. בחור נאה, משכמו ומעלה, עבודה טובה, שכל ישר ואפילו חוש הומור שהצחיק אותי. הפגישה הראשונה היתה נהדרת ואחריה היו עוד כמה כאלו. אחרי שנים שבהן אני לא עוברת את מחסום הפגישה הראשונה ואז את עשרת השיחות של "אולי ניפגש ?" "אני עסוקה", "אולי בכל זאת?", "אני מאד עסוקה", זה היה חידוש מרענן. ממש רציתי לפגוש אותו והיתה לי גם הרגשה מאד בטוחה שזה היה הדדי. המשיכה היתה מיידית וכבר אחרי חודש, תוך כדי התאפקות ראויה לשבח,  העמקנו את יחסינו באופן הכי יסודי שאפשר. היה נפלא.

 

אני זוכרת שקמתי בבוקר והיתה לי מן התרגשות כזו בלב. תשתקי, אמרתי לעצמי, זה הרי לא יכול להיות, זה קורה רק בסרטים, עוד מעט תגלי את כל הדברים שאת לא יודעת, עוד מעט הקסם יעבור, אבל לבינתיים התהלכתי ברחובות נתניה, עירי האהובה, כמו אחת שנתנו לה להדליק משואה ביום העצמאות. הרעיון שאי פעם אפגוש מישהו נחמד ועוד בבליינדייט ותהיה לי פתאום סוג של מערכת יחסים שיכר אותי מאושר. שלשה חודשים לקח לי להבין שיש לי "חבר" ועוד שבוע לקח לי להשתמש במונח "חבר שלי" שהחליף את "ההוא שאני יוצאת איתו" ונהיה פשוט, יוסי.

 

אח, יוסי. יוסף. בן פורת יוסף. השם שלו והשם שלי לא היו שלאגר גדול. רוחמה ויוסף, כך יהיה כתוב על הדלת אבל למי אכפת. שיקפצו כולם. גם רוחמה ויוסף יכולים לגלות את מסתורי האהבה וזה קורה לא רק לאנשים שקוראים להם נעה או שירלי או ארז או פז.

 

לאט לאט התחלנו גם לחיות יחד. לא לא, הוא לא עבר לגור איתי אבל יצא שבכל לילה הוא נשאר לישון מה שהכניס לחיי בעיה חדשה ומאד מביכה שגרמה להתקף היסטריה מדי בוקר. וידוי : אני יודעת שנשים לא אמורות להפליץ אבל לי בבוקר יש גזים. הנה, אמרתי את זה. עד היום לא היתה שום בעיה. ישנתי לבד והאנשים היחידים שסבלו מהבעיה שלי היו אני ועוד לטאה קטנטונת שמידי פעם צצה לה ואז נעלמה. יוסי שהיה נפלא, יצר אצלי חרדות איומות, כמובן שללא כוונה רעה אבל בכל זאת. אחרי הכל, איך אני, בחורה מתורבתת מבית טוב,  אמורה להשתחרר ליד מישהו שאולי יהיה פעם בעלי ? אחרי הרחש הראשון הוא יעזוב אותי, זה ברור.  לא היתה ברירה, התאפקתי. כל בוקר הסתובבתי בבית כמו בלון נפוח עד שהוא יצא לעבודה, ואחרי כן, אוהו, אוהוהווו.

 

 פעם היתה לי כמעט פדיחה כשהוא שכח את הפלאפון שלו וחזר לקחת אותו. הבית היה אפוף גזים רעילים במיוחד ונאלצתי לזרוק לו אותם מהחלון בתואנה שאני לא יכולה לפתוח כי נעלתי את עצמי. כל העניין הזה הפך למטרד ואני הפסקתי לחלוטין לאכול כרוב וגם רכשתי כמויות מסחריות של קרבוסילן, הכל במטרה לפתור את הבעיה תוך כדי שאני מסתירה אותה מעיניו האוהבות.

רק דבר אחד לא הבנתי. מה  איתו ? לו אין בעיות כאלו ? הוא לא אוכל כרוב ? שעועית ? יש לו מנוע אחר שם למטה ?  בוקר אחד התעוררתי בזרועותיו בפרץ נדיר של גילוי לב. החמה זה עתה הפציעה והאויר היה נקי וחדש. "תגיד", שאלתי מנומנמת "אתה אף פעם לא מפליץ ?"

זו היתה שאלה מצחיקה על הבוקר, תודו, ולא ממש רומנטית אבל יוסי אהב את השאלה הזו. הוא הסביר לי שכמו כל בן אדם גם לו יש גזים. "אז מה אתה עושה איתם?" שאלתי "אף פעם בחיים לא שמעתי אותך מפליץ"

 

יוסי חיבק אותי חיבוק חזק (שהיה קצת מסוכן כי הוא לחץ על הבטן שלי) ואחרי כמה שניות הודה שהוא מתאפק נורא כל בוקר ואז משחרר באוטו, בדרך לעבודה, מה שמוביל לרגעים מאד מביכים כי מדי פעם הוא צריך לקחת מישהו טרמפ למשרד והוא משתגע. באותו הרגע, כדי להוכיח לי שגם הוא בן אנוש, שיחרר חברי יוסף צרור נפיחויות מפחידות ועל פניו נסוך חיוך של אושר שאמר "את רואה כמה אני אוהב אותך ?" מסתבר שהשיחה המלבבת שיזמתי גרמה ליחסינו להעפיל שלב ולהיות קרובים מתמיד. "רק בן אדם שמרגיש אלייך כל כך קרוב מסוגל להפליץ לידך בלי להתבייש" אמר. "עכשיו תורך" אמר לי. באותו הרגע בדיוק לא בא לי.

 

מאותו היום והלאה, איך אני אנסח את זה בעדינות, יוסי לא הפסיק להוכיח לי שהוא אוהב אותי ושהוא מרגיש מאד מאד בנוח לידי. בהתחלה זה קרה רק בבוקר, במיטה. אחר כך זה המשיך באמבטיה היישר לתוך ארוחת הבוקר. בלילה זה התחיל על הספה, מול הטלויזיה והמשיך בפגזים ישירים לתוך הלילה. פעם הוא הוכיח לי את אהבתו במעלית שנתקעה דקה מאוחר יותר ושנינו נחנקנו למוות. שקלתי ברצינות להוציא את מסכת האב"כ שלי ממלחמת המפרץ, העניינים התחילו לצאת משליטה, לא ידעתי מה לעשות.

 

אחרי שבוע סרחוני במיוחד, לא היתה ברירה. קראתי לו לשיחה כואבת ואמרתי לו שכנראה אני מעדיפה בחורים שלא צריכים להוכיח לי כל הזמן את אהבתם. זה בסדר, אני בן אדם מאמין. יוסי היה מאד מאוכזב אבל בבוקר שלמחרת כבר הרחתי את ריח הדשא הרטוב והשקדיה הפורחת וגם את משאית הזבל. אני אומרת לכם, איזה ריח נפלא, פשוט צריך קצת לפתוח את החלון ולחבק את הבוגונויליות.

 

_______________________

הכותבת היא עיתונאית ותחקירנית. היתה חברת מערכת בתכנית "מבט נשי", ומגישה פינה בתכניתה של אודטה בערוץ 10.

הסידרה פורסמה בעיתון "את- מעריב", תחת הכותרת "מיס דייטינג". מפורסם ברשות הכותבת.

 

 

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון
________________________________________________________