אמנות

על הסרט: אנשי התחנה

מאת:  מירנדה לב

יוני 2004

 

 

 

אמנות:

 אפשר היה לראות הכל

 אימהות ואמנות - עליזה אורבך

זהות מיגדר ויצירה

האישה שאהבה יותר מדי

ורושקה - האלילה הבלתי נראית

 

 

עוד על בריאות:

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

 

מי מרגיז אותך?

 

אחרי שכבר הורגלנו לראות את הדברים מוגדלים מבעד לעדשות מצלמה טלוויזיוניות וקולנועיות שהפכו עבורנו את העולם לנוצץ ומפואר יותר עד שאנו כמעט מתוכנתים לֵצַפות לכך שחיינו יהיו סאגת ענק עם מאבקי חיים ומוות, עושר עצום, יופי נוצץ ומוקפד וכמובן אהבה קולוסאלית, בא סרטו של במאי מתחיל בשם טום מקארתי וגורף הצלחה, (המתבטאת בפרסים כגון האוסקר הבריטי), למרות התרכזותו בדברים הקטנים והבלתי הוליוודים בעליל שבחיים.

 

השאלה איך יוצרים סרט גדול על נושא קטן ובלתי בומבסטי של הקשיים והבדידות שבחיים היום יומיים בשולי החברה, מקבלת מענה בסרט באמצעות המחשה ישירה בבחירת גמד (פיטר דינקלייג), כדמות סביבה חגה העלילה. ההמחשה ישירה זו פועלת מיידית, ללא הסבר נוסף, להצגת דמותו של האחר והשונה בחברה: מי שנדחה מהחברה ובתגובה דוחה אותה בחזרה כמו מתוך הרגל; מי שבוחר בבדידות אבל גם מוצא עצמו אומלל בה.

 

החיים המוקטנים, אלו שבעליהם מפחדים לחיות אותם במלואם תוך יצירת קשרים משמעותיים עם זולתם, מסיבה זו או אחרת, מומחשים היטב בעיסוקו של הגיבור, פין מקברייד, בחור נאה כבן שלושים המתנשא לגובה מטר ושלושים, שעובד בהרכבת מודלים מוקטנים של רכבות. חייו המסודרים של פין, הדר בסמוך לבוס שלו, פרופסור אפריקאי בשנות השבעים לחייו, מעל לחנות המודלים בה הם עובדים כשהבילוי האקראי שלהם הוא ביקור בבית ידידים החולקים אתם את האהבה לתרבות הרכבות באמריקה, נעים כמו מודל רכבות ממוזער: הכול משקף את המציאות אבל נע במעגל סגור ללא העליות והמורדות שנושאים עימם החיים האמיתיים.

 

המעבר ממודל העולם הממוזער לעולם המציאות מתרחש כאשר הפרופסור מת ומוריש לפין תחנת רכבת ישנה בפרברי ניו ג'רזי. כאשר פין עובר לגור בביתו הנטוש של סוכן התחנה (שמו המקורי של הסרט) הוא חווה את ניסיונות ההתחברות של שתי דמויות נוספות הספונות בבדידותן, אל תוך חייו: אוליביה האריס, (פטרישה קלקסון, "דוגוויל") אומנית מקומית שפרשה מחייה הקודמים לדירת הקיץ שלה כדי להתבודד, וג'ו אוראמס, (בובי קנוויל, "אספן העצמות"), בחור מקסיקאי חביב שמתמקם במכונית המזון הניידת שלו אל מול ביתו החדש של פין. הקשר עם חבריו החדשים ומספר דמויות נוספות מהעיירה הקטנה, (כמו מישל וילימאס החמודה מדוסון קריק),  מאפשר לפין לעשות את צעדיו הראשונים בעולם האמיתי וללמוד שהסבל, הקושי והדחייה נוראיים פחות כאשר יש עם מי לחלוק אותם.

 

היכולת להציג סיפור שבמרכזו דמות שוליים בעלת מושא תשוקה ייחודי שאחרים בדרך כלל לא מוצאים בו עניין רב (רכבות) הוא אתגר שתסריטאים ותיקים כצ'ארלי קאופמן, על ניסיונותיו המשמימים עם הסחלבים ב"אדפטיישן", לא צלחו אותו. מקארתי לא ניסה לעטוף את הבנאליות במעטפת מרהיבה ומהודרת כפי שעשה קאופמן, אלא יצר סרט מרגש על הצורך בחברות ובידידות אל מול פרטי החיים הקטנים של היום יום. שהרי ככלות הכול, מלבד כוכבים נוצצים, אלו החומרים העיקריים מהם עשויים החיים.

 

מומלץ בעיקר ליומית.

 ______________________

 

תגובות: כיתבי לנו                                                                       שילחי לחברה

   

________________________________________________________