ואולי תכתבי כרגע שיר ישר?

על שירת הפנאי העברית

מאת: תמי ישראלי ויערה שחורי

 

עוד:

 מרילין - התערוכה

החיים בגובה מטר שלושים

אפשר היה לראות הכל

 אימהות ואמנות - עליזה אורבך

זהות מיגדר ויצירה

האישה שאהבה יותר מדי

ורושקה - האלילה הבלתי נראית

 

עוד:

לייף סטייל

"אין חדש תחת השמש"

אחותי וירג'יניה

לכל סיר יש מכסה!

גפילטע יפני

הנחיות להמשך טיפול

טסטוסטרון

להוריד את הפיוזים

דרכים להרפייה

נשים מצליחות מתמודדות עם

 לחצים

 

 ארכיון מאמרים

  בריאות

כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

 

“אלי אלי

 שלא יגמרו לעולם תועפות הבוגנוויליה" [ריקי דסקל,]

 

מה קרה לתפילה של חנה סנש, "אלי אלי שלא ייגמר לעולם"? ובכן, היא כווצה ללא היכר. לא עוד הליכה לקיסריה אלא הליכה אל הבית עם משוכת הבוגנוויליה, אל הגינה הפרטית שתפסה את מקומו של היקום. הדרך הארוכה שמשתרעת מ"תפילת האדם" אל "תועפות הבוגנוויליה" היא אחת הדרכים הבעייתיות ביותר שסללה לעצמה השירה העברית. מדובר בזרם שירי שראשיתו בתחילת שנות התשעים, ומאז הוא צובר קהל נאמן של קוראים וממשיכים.

 

את השירה הזאת נכנה כאן "שירת הפנאי". זו שירה המצהירה על עצמה  כלא אידיאולוגית, אבל מניחה עולם מסוים מאוד. עולם של פנאי ונעימים, עולם בו היוקרה מתחזה לפשטות, עולם של סגנון חיים. זו שירה ללא ספקות, שירה שאינה מתחייבת לדבר.

 

בסוף המאה ה- 19 הגדיר הכלכלן והסוציולוג  תורסטין ובלן את מעמד הפנאי כתוצר נלווה של הבעלות הפרטית. הפנאי לדבריו אינו מתקשר עם עצלות או רוגע אלא עם שימוש לא יצרני בזמן. דומה כי טיעוניו של ובלן תקפים גם למעמד הפנאי השירי בישראל. אך  אל מול  "שירת הקפיטליסט"- שירת בעל הבית עליה ידובר במקום אחר -  כאן נתייחס אל שירת בעלת הבית שעתותיה בידיה. הפואטיקה שלה  אינה אדנותית אלא דומסטית, היא מצהירה על עצמה כמי ש"שרה לאורחים".  על פי ובלן, הפנאי של "הגבירה ובני לווייתה שונה מן הפנאי של הג'נטלמן בזכות עצמו, בכך שהפנאי הוא  עיסוק בעל אופי של מאמץ למראית עין."

 

הפואטיקה של בעלות בית היא פואטיקה של שפע וקניין. המרחב המופיע בשיר הוא תמיד בעל   פוטנציאל להירכש על ידי הדוברת: "איך אפשר לגור בלי המולת שכנים וריח חביתה בערב? מה לי כאן? אני קונה את הבית." מספרת המשוררת ליאת קפלן על התלבטות שנפתרת על נקלה באחת מרשימותיה. "אולי מי שרוצה להעשיר את עולמו הרוחני יכול לקנות לעצמו כל מיני אובייקטים". אומרת אגי משעול בראיון שנערך עמה ובשירה "אחוזה" היא מהרהרת: "וגם ארכוש לי חזיר/ ארכוש אותו בשביל היכולת/ להגיד משפטים חדשים לגמרי כמו/ לך תבדוק מה עם החזיר או/ מחיר החזיר/ עלה." בית, חזיר וחצר הם אמנם נכסים ממשיים, אך הם שבים ומוגדרים בפואטיקה זו כ"חומרי שירה". גם כאורחת, הדוברת תופסת עצמה כבעלת בית טבעית,מקדמת דנן : "מאה שנים לפני חיי –/ רטיסבון בונה את המנזר/ לשכן את אושרי." [סבינה מסג]

 

ועם זאת, פעמים רבות הבית מתגלה כלא מספיק. באותו ראיון סיפרה משעול: "לא היה לי מקום ועד היום ככל שיש לי יותר מקום עדיין אין לי מקום. אפילו היום, כשיש לי בית כל כך גדול וחדר עבודה, אני מרגישה צורך לעשות מקום, ואחד הדברים שעשיתי עכשיו זה שקנינו לי במתנה, בעקבות הספר, מכולות ריקות כדי להקים לי בחצר מין מבדד כזה. יהיה בו מטבחון ומזגן ומיטה גדולה ושולחן כתיבה ומקלחת ושירותים. יהיה לי בית משל עצמי והוא יעמוד כאן, ליד התאנה".

 

"הדירה תהיה פרטית" כותבת ליאת קפלן "אוויר ריק וטהור מנשימות אחרות/ יזרום בריאות. שום כוס לא תזוז מן המקום שבו הונחה./  .../ שלוש פינות / אצור בביתי הסימטרי: אני, אני ואני."  "החלל הוא פנאי ולי אין פנאי" כותבת משוררת אחרת. אך האם החלל הוא זה שאינו מספיק או שמא נוכחותם של זולתים היא שממעטת אותו? בפנטזיה  המועצמת של פנטהאוז משלך, האחר כמעט אינו נסבל. ולא בכדי השמחה בלחם מתעצמת מהיותו קניינה של המשוררת בלבד: "אין אורח/ לסעוד את הלב/ אין כלב רעב/ כולה שלך/ הכיכר השחורה." [סבינה מסג]

 

גם ההתענגות על כיכר הלחם כסמל  לחיים פשוטים ואותנטיים היא מסימני שירת הפנאי. ריח הלחם זוכה להתפעלות מצד זו שאינה אופה לפרנסתה.  עבורה, האפייה היא חלק מסגנון חיים טבעי-לכאורה, שאותו היא מאמצת:  "שלף צהוב/ לוהט בדרך הביתה/ לחם תופח בתנור" [ליאת קפלן].

 

הפשטות מעוררת חדווה: "הידד חדרי החדש/ הצופה פני העמק./ הידד, מיטתי הצרה/ מול חלון מסורג."  [סבינה מסג]. לעיתים דומה שאי-הנוחות שהדוברת חשה כלפי עצמה כבעלת רכוש חומרי, מומרת באהבת ההתנזרות. בעלת הפנאי משתדלת שלא להיתפס, גם בעיניה  שלה, כבעלת קניין חסרת מעש. סדר יומה עמוס ועמלני, היא אינה  חיה חיי פנאי ריקים אלא חיי תעסוקה של ממש.

 ובלן מסביר : "תחת קוד מחייב של מהוגנות, הזמן והמאמץ צריכים להיות מקודשים כולם לביצוע פנאי לראווה. אותם אנשים --מצהירים בשיחות פרטיות שהמשימה וכל תשומת – הלב המוקדשת ללבוש ולשאר צריכת הראווה, מייגעות מאוד אך גם בלתי נמנעות."

 

את רשימת מטלות הקיום האפרוריות של בת המעמד הבינוני מחליפה רשימת משימות פיוטיות כגון מניית "הדברים שגורמים לי צמרמורת." המשוררת גם אינה מהרהרת סתם; היא מנהלת "יומן עבודה". במקום אחר חוסר המעש  מדומה למעשה אריגה של אמן יפני. וכאשר התענוג מתחזה לעבודה קל לומר "העבודה היא מתיקות גדולה" [סבינה מסג].

 

בהתרפקותה על הפשטות שירת הפנאי נוהגת לעשות מיתיזציה של החולין. היום-יום מתגלה כדרמטי וקסום, הדומסטי - מופלא ומיתולוגי. מלאך נתלה באטבי כביסה, שיחות עם סירוניות הן עניין שגרתי, ופרספונה,עכשיו, כבר יודעת. ללקסיקון הדמויות המיתולוגיות מצטרף גם שיח של עידן חדש מחד גיסא וקבלה מעשית מאידך גיסא. בניגוד למשוררים שאמונים על מורכבותם ורזיהם של עולמות אלה (כמו אהרון שבתאי או חביבה פדיה) שירת הפנאי עושה בהם שימוש אקלקטי וקישוטי.  נדמה כי דווקא המפגש הלא מאופק בין זן, איקרוס והזוהר הוא הסוחף והמשפיע ביותר על חניכיה של שירה זו. השילוב בין העכשווי למיתי מתעקש על תמונה א-היסטורית ולא פעם א-פוליטית שעיקרה הרחקת עדות. יעל גלוברמן ששיריה שבים ופונים למיתולוגיה, כותבת ברגע של פיכחון אמיץ:  "ואולי תכתבי כרגע שיר ישר?/ שוב את מתייצבת, חלק ומרטט/ מאחורי הפטמות של סאפפו./.../יש לך ילד בן חמש בתל אביב./ מאז שהוא הולך לגן/ שניכם מתגרדים.//תכתבי: על השולחן מונחים עכשיו/ ספר שירה ומסרק כינים."

 

ריבוי מופעי הפירות ובעיקר פירות היער, מגלה את  נהיית שירה זו אחר האקזוטי:  אוכמניות, דובדבנים, תאנים, תותים, רימונים, ליצ'י, א-פר-סק. בשר הפרי העסיסי והיקר המזין את הדוברת הופך גם את גופה למחוז מתוק ומרוחק: "אטעימך סוכר ערוותי/ נחליף מתנות של גניחה בסרט ורוד" [גלית סקוטלסקי];" מאה דבורים מגירות בין ירכי עסיס זהב חם"  ו" גופך כענבי סוף הקיץ האדומים/ מלא את מתיקותו"[דנה אמיר] הארוטיקה הנחגגת כאן מיובאת מן הפמיניזם הצרפתי, אך כאן ,להבדיל מהמקור הרדיקלי, גבולות האני  קשיחים כשהיו ודבר אינו מתמוסס.

 

האם שירת הפנאי נכתבת בהכרח מתוך שפע חומרי? סביר שלא, אבל השפע נוכח כנתון מראש וכמובן מאליו, בעוד האמצעים להשגתו נעדרים  באופן שיטתי מהפואטיקה.  את שירת הכסף כותבים דווקא אחרים. כך כותבת המשוררת יוליה וינר, עולה חדשה מברית המועצות לשעבר:

"אני כל הזמן חושבת על כסף

 על זה שאין לי כסף

 על זה שיש לי מעט מדי כסף

 על זה שייגמר לי הכסף

 ומאיפה אני אקח[...]"

("שירת הכסף",תרגום חמוטל בר-יוסף) 

 

 שילחי תגובה                                          מעניין? שילחי לחברה

   

_____________________________________________________