המדרגות המשוגעות של אלקאוסין

טיול לדרום ספרד ואנדלוסיה

מאת: ד"ר מירה חניק

 

הקתדרלה של מלגה

 

עוד:

חופשה בלונדון - המלצה אישית

טיפים לנשים המטיילות לבד

המסע שלי להודו

טוסקאנה המופלאה

עוד פינות יפות בעולם

 

פינת חמד בכפר אלקאוסין. במרכז התמונה: מזרקה המספקת מי מעיינות טהורים לאנשי הכפר

 

 

בריכת השחייה בחצר הוילה

 

 

 

מבט מן הבית אל החוץ, לכיוון הבריכה

 

 

חדר ההסבה הגדול בוילה

 

 

 

 

מה מזכירות לך המצנפות? תהלוכת המיסדרים של ה-semana santa  ליד הקתדרלה   של מלגה

בסיומו של הטיול, הוחלט במשפחתנו כי כותרת הכתבה שאכין על החווייה המדהימה שחווינו בדרום ספרד תהיה "המדרגות המשוגעות של אלקאוסין". וזה, כמובן דורש הסבר לגולשת שלא חוותה את ההרפתקאות שלנו באזור מופלא ומוזר-משהו שנקרא פרובינציית אנדלוסיה.

 

טוב, אז נתחיל בהתחלה. הכל הוא בעצם תוצאה של "טעות בניווט", או, אם תרצו, סידרה של אי-התאמות. למרות הנטייה הכפייתית של כותבת שורות אלה להתחיל בתכנון כל טיול חודשים רבים מראש, לא צלחה בידנו המשימה של מציאת וילה יפה ומתאימה לקליטת משפחתנו בנוחות ובנעימות, וכך, למרות הטרטור הממושך לסוכנת הנסיעות, שוב ושוב כשלנו במציאת המשכן המתאים לחופשתנו הקטנה.. והנה, סמוך ליציאה לדרך, 5 כרטיסי טיסה ממתינים לנו, וכבר עשינו את כל ההכנות (ובעיקר הנפשיות...), ואנחנו באמת רוצים לטוס לדרום ספרד למשך החג. הסוכנת מתאמצת ומוצאת הצעה אחת לוילה שההזמנה שלה בוטלה ברגע האחרון. "יש לכם ממש מזל גדול מהשמיים", כך היא, "כי זו וילה מיוחדת ומדהימה, ובזכות איזה ביטול פתאומי היא חזרה לשוק". טוב, קשה לי להאמין שהבטחה כזו אינה אלא תרגיל מכירות של הסוכנת, אבל נאחזים בתקווה ומזמינים.

 

בחלקינו נפלה וילה שנבנתה במאה ה- 18 ע"י מי שנקרא "הרוזן מאלקאוסין". הרוזן, בעל טעם מעודן, בנה למשפחתו בית יפה ונוח למדי על צלע ההר באזור אלקאוסין, בית שברבות הימים היווה את אבן הפינה לכפר שהחל להיבנות סביבו. מסביב נבנו בתים נוספים במהלך מאתיים השנים שחלפו מאז, וכך נולד הכפר אלקאוסין (Alcaucin) שלמרות מראהו הצנוע והבלתי יומרני, יכול להתגאות בהסטוריה ייחודית ובאווירה משפחתית.

 

טוב, אז יוצאים לדרך, מגיעים בטיסה למלגה, בחוף הדרומי של ספרד, אזור שזכה לעדנה בשל היותו חביב על האנגלים הגודשים את חופיו שטופי השמש. העיר מלגה נראית בתחילה כמו "שומדבר לכתוב הביתה" (אולם בפועל, יש לה אופי אינדיוידואלי שלא קולקל ע"י התיירות), וכשעה נסיעה צפונה ממנה, בינות לכפרים רדומים, הרים ירוקים ועדרי כבשים המקשטים את צלעותיהם, דרך כבישים מפותלים, מופיע לו פתאום הכפר אלקאוסין.

 

היגענו, ואנו מחפשים את האישה המחזיקה את מפתח הוילה, שהיתה אמורה למסרו לנו. שני הגברים שלנו יוצאים מן הרכב לחפשה בין בתי הכפר, שכולו בנוי על צלעות הר תלול ביותר, ועל כן מתגאים  כל הרחובות (אולי ארבעה או חמישה במספר...) במדרגות תלולות, קשות לטיפוס. מחפשים את הגברת עם המפתח, אבל מוצאים אישה בערוב ימיה, שמבטיחה למצוא את קנדלריה, זו, בעלת המפתח. היא מדלגת בקלילות של כבשה במדרגות אלקאוסין התלולות, ומשאירה את הגברים שלנו מתנשפים מאחוריה (המדרגות המשוגעות פרק א'). מרגע זה ואילך, זכו הגברות המזדקנות של הכפר להיקרא במשפחתנו בשם: "הכבשים" (בשל הכשרון האולימפי שלהן בטיפוס הרים...)

 

ובכן, נמצאה האבידה, וקנדלריה מתכבדת לפתוח לנו את שעריה היפים של הוילה, ולנגד עינינו נגלה מבנה קסום ועתיק, שאפשר רק לדמיין את האנשים שבנו אותו והתגוררו בו. שמו המקורי של המיבנה הוא  el quartel, (כלומר, מיבנה מגורים צבאי), אולם אין בו כל רמז לשמו האמיתי. להיפך, נראה כי בני שבט אלקאוסין נהנה בו מחיי נוחות ופנאי נעימים. הנה, כאן בפינה, אני מדמיינת את בעלת הבית נחה לה על כסא נדנדה ורוקמת \ סורגת \ קוראת ספר, או אולי ממיינת תרמילי שעועית. פינות נוי אחדות פזורות מסביב לבית ובהן אביזרים יפים המוצגים להתפאר, וסביב האח הענקית בוודאי ישבו בני הבית, משוחחים להם על חוויות היום, כשהילדים הקטנים משתעשעים להם מסביב...

 

לטעמי, כפי שניתן בקלות להסיק, הוילה של אלקאוסין היתה נקודת השיא של הטיול. יכולתי להתרווח לי בטרקלין הגדול והנוח או באחת מפינות הגן הקסום (חלקו פאטיו פנימי עם שולחן ענק לארוחות, ופינת ברביקיו מאובזרת, וחלקו האחר כולל בריכת שחייה מרווחת עם שטח גדול לארוח), ולבהות בנוף המשתקף מן ההרים הסוגרים על האזור כולו, או לעלות אל חדר התצפית (mirador) הממוקם מעל לבית, לשכוח את עצמי עם ספר קריאה באויר הצח או להשקיף אל הנוף הניבט מ- 360 מעלות בתצפית על אלקאוסין וסביבתו.

 

לאחר שגמענו מן האסתטיקה והאווירה הייחודית לבית (3 מיפלסים, חדר מבואה גדול בכניסה, עם חדר ליחיד בצמוד לדלת הכניסה, ועוד חדר לזוג במפלס נמוך עם שירותים צמודים; מטבח ענק ומאובזר בנדיבות, כולל תצוגות מרהיבות של כלי הזכוכית המקוריים של בעלי הבית הראשונים - לא לשימוש ע"י התיירים, בבקשה - עם חדר אוכל המצוייד בקמין מברזל (בעל הבית, נינו של הרוזן המדובר, הרשה לנו - אחרי תחנונים רבים בטלפון - לקבל כמות של עצים להסקה המספיקה בקושי ליומיים, ואכן היה קר למדי בערב בתחילת אפריל), ומשם יש לקפוץ ולדלג על כחמש מדרגות שנבנו בגובה בלתי אנושי למיפלס העליון שבו סלון ענק (מדרגות משוגעות פרק ב'), בו אח גדולה וספות נוחות למנוחה, וממנו מסדרון קטן המוביל אל שני חדרי שינה זוגיים ואמבטיה מרווחת, וכל זה רק בפנים, כי הרי בחצר יש מקום לארח את כל הגדוד סביב הבריכה, או סביב הברביקיו).  הגיע הזמן לבדוק את הסביבה ולהתחיל לטייל.

 

כפרי האזור, ים-תיכוניים באופיים, אינם זרים לנו במראה, אולם מבטיחים תחושה של נינוחות ושלווה מאין כמוה. מזג האויר היה אביבי (שמש וגשם לסירוגין) ואיפשר חווייה לכל החושים - להנות מן הריחות של שדות אחרי הגשם, ממראה הנוף הבהיר למרחקים אין-קץ, מדינדון הפעמונים על צווארם של עדרי כבשים באחו, ומשלוות האינסוף.

 

מי שמטייל באזור לא יפסח על ערים מפורסמות כמו גרנדה (ובשיטחה ארמון "אלהמברה" הידוע, זכר לתקופת המוּרים  ולהסטוריה הערבית של כל אזור אנדלוסיה - אולם חובה לרכוש דרך סוכן הנסיעות שלכם את הכרטיסים מראש!), ומלגה הנושקת לים, בה ניתן לטייל ברגל עד לחוף עצמו, בשדירות יפהפיות ורחבות. ניתן להרחיק עד לחופי גיברלטר, השער לאפריקה (אנחנו ויתרנו - לטובת עוד יום מנוחה מבריאה במשכננו הצנוע). שווה להצפין עד לערים סביליה  וקורדובה, שתיהן בעלות הסטוריה מרהיבה ואתרים נחשקים - יותר משעתיים נסיעה לכל אחת.

 

 אבל לדעתי, סתם נסיעה לא מתוכננת ל"שומקום" באזור היא חווייה מעשירה יותר. נופי ההרים עוצרי נשימה, ומכל פינה עשוי לצוץ איזה נהר עצום, או גשר עתיק או סכר מסתורי בהפתעה גמורה. אנחנו ספגנו את חוויית חיי הכפר עד לעצמות, טיילנו בסימטאות התלולות (וטיפחנו שרירי ירכיים אולימפיים), ושוחחנו עם המקומיים. אולם החגיגה המרכזית בטיול שלנו היתה זמן הגעתנו: שבוע לפני חג הפסחא - תקופה הנקראת בפי הספרדים semana santa (השבוע הקדוש), שכולו תהלוכות וחגיגות מרהיבות לזכר ישו הצלוב ואמו הקדושה מריה.

 

תקופה זו מומלצת ע"י יודעי דבר לביקור באזור אנדלוסיה, בשל אווירת הפסטיבלים המאפיינת אותה. אנחנו לא הפסדנו אף תהלוכה באף עיר. בכל ערב, זכינו לצפות בתהלוכה מסוג אחר, ובמקום אחר. התהלוכות של אלקאוסין התאפיינו באווירה משפחתית: כל תושבי הכפר, עוטים מסיכות ותלבושות, נושאים נרות ארוכים בידיהם, וצועדים בסמטאות הכפר (אוי, איזה שרירי ירכיים יש להם!) לקול התופים הנותנים קצב, כשבראש התהלוכה נישאת ברוב עמל דמותו של המושיע הצלוב על במה ענקית. בגרנדה זכינו להפתעה כשיצאנו מן הקתדרלה הגדולה (והמרהיבה - שווה ביקור), והנה שוטרים עוצרים אותנו מלכתינו, ואין מעבר. מה קורה? תהלוכה: מאות מאמינים ממיסדרים שונים, לובשי מצנפות (המזכירות את התנועה הגזענית KKK) ונושאי צלבים המקושטים במגיני דוד צועדים ברחובות. האווירה חגיגית ורצינית. גם במלגה זכינו למופע  דומה, כשבכל מקום האופי הייחודי שלו. הספרדים מתייחסים ביראת קודש לתהלוכות ה"סמנה סנטה", ומשקיעים עבודה רבה לאורך כל השנה בתחפושות ובתלבושות המרהיבות (שלעיתים לא כל כך נוח לצפות בהן, בשל הדימיון בינן לבין תלבושות התנועה הגזענית בארה"ב שאימצה את סגנונם).

 

כמו בכל ארץ אירופית המכבדת את עצמה, גם כאן "shopping is everything", ואין צורך להתאמץ יתר על המידה כדי למצוא את הקניונים המעולים במרכזי הערים, או באזארים בסימטאות, שרוב הסחורה בהן כבר מיובאת כיום מאסיה. חנויות עתיקות ואמנות פזורות ברחבי העיר, וגם אליהן קל להגיע. מלגה היא עירו של פיקאסו, ואוהבי אמנותו יכולים למצוא אותה במוזיאונים או בחנויות האמנות והמזכרות.

 

למי שמעוניינת לחוות את ה"שבוע הקדוש" באנדלוסיה, יש אינספור מקורות מידע על כך באינטרנט וניתן לתכנן כדי לצפות בתהלוכות ובחגיגות השונות בערי הסביבה. השילוב של ביקורים בקתדרלות המרהיבות וההצטרפות לתהלוכות ברחוב השאיר אצלינו "טעם של עוד". בכל הערים המרכזיות של אנדלוסיה ניתן לטייל באופן חופשי ברחובות, השדירות הרחבות של רובן נוחות ונעימות, ומזמנות לעיתים קרובות הפתעות אסתטיות (כמו, למשל, ספסלי קרמיקה מאויירים בשלל מוטיבים מקומיים והסטוריים, וכמובן, הסימטאות הקורצות לתיירים בשלל מרכולתן הקוסמופוליטית).

 

אנחנו אוהבי אוכל ספרדי, ומעריכים את הבשר (לרוב בקר) המעולה המוגש במסעדות בעיר, שלא צריך לטרוח הרבה למצאו - המסעדות פזורות בכל מקום ובכל סימטא, ויש רק להפעיל שיקול דעת לגבי מה נראה סביר והיכן אוכלים המקומיים. אסור, כמובן לוותר על טאפאס, אותם זוללים בעמידה ועם כוסית יין בברים, אבל יש להיזהר לא ליפול במלכודות התיירים (כלומר, מזללה, שמבשרת "tapas bar" היא המקום עליו יש לדלג, משום שטאפאס מוגש כמעט בכל באר או טאברנה, ללא צורך בשילוט). כמובן, גם לו בחרנו לבלות את כל זמננו בתוך הכפר עצמו ולא לצאת החוצה ממנו, היינו נהנים מן הבשר הטעים והבישול הביתי המוגש במסעדותיו הצנועות והמשפחתיות.

 

טוב, אז לאחר שסיפקנו את כל החושים, רווינו ממראות הנוף המרהיב של הקוסטה-דל-סול, מילאנו את אזנינו בצליליה המתנגנים של השפה הספרדית, זללנו בשר עד להתפקע, נהנינו מריחות הכפר והכבשים שטרחו והגיעו מן האחו כדי לחסום את כביש הגישה הצר לאלקאוסין בדיוק בסיומו של כל יום טיול (ולנו יש עשרות תצלומים המוכיחים זאת!),  וספגנו את השלווה שבארוח המלכותי מטעם הרוזן בעצמו, לא נותר אלא לחזור הביתה, לארצינו המוטרפת והמוכת פיגועים, ולזכרונות מן הטיול המקסים שלנו לדרום ספרד.

 

עד הנסיעה הבאה, כמובן...

 

  הגיבי על הכתבה או שילחי  כתבה משלך                        מעניין? שילחי לחברה

_________________________________________________