בלוז בלונדון

מאת: נעמה מגרי"ל

 

חופשה בלונדון - המלצה אישית

טיפים לנשים המטיילות לבד

עוד פינות יפות בעולם

 

עוד ב"הדרך למעלה":

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

כבר בכניסה הרגשתי בבית. יכולתי בקלות לחשוב שאני בתל אביב.

האמת היא שהבוקר עוד הייתי בתל אביב ו"בזכות" העיכוב הנוראי בטיסה, גם בצהריים הייתי בתל אביב.(זה נקרא "לוד" אבל על המזוודה שלי כתוב TLV ומה יותר תל אביבי מזה...)

 

בשדה התעופה של לונדון, המתין לי, תשוש משהו, בן זוגי. (כשמישהו ממתין לך 7 שעות, כדאי שתתחילי להאמין שהוא באמת אוהב אותך). גם על פני ניכרה התשישות. אז הביתה (שלו), למקלחת (שלו) ולמיטה (שלנו, אלא מה...).

 

כוס קפה, ג'ינס וטריקו, שחטה לתדלוק ויצאנו למרכז העיר, לכיוון:  Oxford Circus.

 

באזור זה, בין החנויות, מתחבא לו פאב קטן, ממש פצפון, שכמו שכבר הזכרתי, יכול היה בקלות להיות בתל אביב. השולחנות הקטנים מעץ, הספסלים הצמודים להם, האפלה, הבירות... אפילו האוכלוסייה המקומית, לא שונה הרבה מיושבי הפאבים בישראל.

 

אבל המוסיקה... אוי המוסיקה... בלוז רגוע ונעים מתנגן ברקע וזו רק ההתחלה:

הגענו מוקדם (20:00), מי שמגיע שעה אחר כך לא ימצא מקום לשבת ויעמוד יחד עם עוד כ-100 חובבי בירה ובלוז. לא שיש לי בעיה לעמוד אבל אין סיכוי לראות שום דבר מאחורי הגבוהים האלו (נראה לי שהם גדלים בגשם...). אחרי כשעה וחצי של בירות וקשקושי חולין עם שכנינו החברותיים, עולה לבמה בחור כבן 45 (לא הייתי נותנת לו יותר משלושים אבל הייתי מוכנה לתת לו את הלב אם רק היה מבקש...) מנגן גיטרה (בלוז כמובן) ומלווה את עצמו בשירה.

 

בשעה 22:00 בערך הוא מראה לקהל את "הרשימה", בה נרשמו מוקדם יותר באי הפאב המעוניינים להשתתף בסשן של בלוז בצירוף כלי הנגינה שברשותם.

 

המנחה קורא למספר אנשים מהרשימה לפי כלי הנגינה שלהם ומרכיב הרכבים מתאימים (תופים, גיטרה, בס, קלידים, כלי נשיפה).

 

על הבמה נגן גיטרה בן  70 (הוא גם שר), נגן בס בן 30, מתופף כבן 15 וסקסופוניסט כבן 35.

 

הגיטריסט, שלפני רגע ישב על ידי נותן את הטון וכולם מתכווננים לפיו. הם נותנים כמה קטעים מאולתרים והאווירה מתחילה להתחמם.

 

לאחר כארבעה קטעי בלוז מוכרים יותר ופחות, עולה שוב המנחה, מוריד את זה, קורא להוא, מוסיף ילד (ילד...) עם כינור חשמלי  ושוב יורד. האווירה מחושמלת. הילד מקפיץ לנו את הרגליים בטרוף, (מה שהוא עושה עם הכינור החשמלי שלו מזכיר לי קצת את מה שעושה מדונה עם הגוף שלה אבל זה מסיפור אחר...), הילד יורד מהבמה לקול תשואות והוא סמוק כולו, הושטתי לו יד ללחיצה והוא מצידו התלהב ודפק לי חיבוק פראי...

 

על הבמה עולה בחורה כבת 35, גיטריסטית וזמרת ועכשיו היא נותנת את הטון. היא שרה לאט, עמוק, עצוב ויפה שבא לבכות... וכך גם עשיתי.

 

בשלב הזה אני מתחילה להבין שכמעט כל יושבי (ועומדי) הפאב יעלו בשלב זה או אחר על הבמה והמזוודות שיש להם ביד זה לא משופינג, אלו כלי הנגינה שלהם, החוטים, המקרופונים... הם באו מסודרים. המקום קטן וצפוף, הבמה בגודל של בית שימוש (ישראלי בדירת רווקים), ובכל זאת ההרכבים מתארגנים בשניות. לא דוחפים, לא מסתבכים. פשוט מנגנים.

 

זה קורה כל יום ב', החל משעה 21:30 (תזכרו לבוא מוקדם!) במקום שנקרא:

Ain't nothing but the Blues"" (איך לא?)

ותראו שגם לכם יהיה חשק לבוא הביתה, לשמוע בלוז ואולי אפילו להתחיל לנגן.

 

דרך אגב: הבירה באנגליה... לא משהו.

  

 נעמה מגרי"ל

 

  הגיבי על הכתבה או שילחי לנו כתבה משלך

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

________________________________________________________