מכתב פרידה לסבתא שלי

מאת: נעמה מגרי"ל

15/8/2003 שנה למותה של סבתא

 

עוד ב"הדרך למעלה":

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

הלילה, סבתא שלי שרה, הופיעה לי בחלום.

אני, שמגחכת בבוז כל פעם שמישהו מספר לי כזה דבר, אני שלא מאמינה לשטויות כאלו, אני ראיתי את סבתא שלי שרה, הלילה, בחלום. אני נשבעת לכם שזה קרה! בפעם הראשונה בחיי אבל זה קרה.

 

הייתי באמצע סרט. לא זוכרת אפילו על מי ועל מה. פתאום הסרט נקטע והפנים של סבתא שלי הופיעו על המרקע. היא הספיקה בקושי להגיד "אני אוהבת אותך..." ו – פוף! נעלמה והוציאה אותי לפרסומות.

 

מובן כי מייד התעוררתי. מה זה? היה פה מאורע היסטורי ואני מבזבזת אותו בשינה? יש לי אורחת ואני במיטה? (וסבתא היתה אומרת על זה שאני לא בלבוסטע גדולה).

 

אבל יותר מהכל, לא הבנתי למה נעלמה. לאן רצה? למה רק לשניה? מה בוער לה? וחשבתי שאולי הלילה הוא הלילה שבו היא צריכה לעבור את כולם. אולי התחילה מדניאל הוא הגדול ואני השניה בתור. אולי בכלל היא הולכת לפי הא"ב ואז שוב דניאל הוא הראשון. אולי מצפון לדרום (ושוב דניאל...) אולי מדרום לצפון...

 

רגע אחד... זה לא כל כך פשוט כמו שחשבתי – מה עם דוד ישראל? מה עם דוד מיכאל? מה עם כלותיה? זה לא נגמר בנכדים ובנינים... ומה עם אחיותיה? בני בנות אחיה ואחיותיה? ואולי לא תפסה את כולם במכה ראשונה? שיחה ממתינה וכאלו... היא מאוד מיהרה. מאוד מאוד מיהרה...

 

ואז הבנתי: היא צריכה להגיד לכוווווווווולם שהיא אוהבת אותם. זה לא שלא ידענו. זה לא שלא ידעתי שאת אוהבת אותי סבתא. את באמת אף פעם לא אמרת. היית פרקטית, היית דאגנית, היית פולניה... אבל יותר מהכל: היית אם שכולה. כל כך הרבה שנים היית אם שכולה. האהבה שלך כבתה וענן שחור עטף אותה. זה תמיד היה שם וזה תמיד יהיה.

 

ועוד משהו הטריד אותי. סבתא בחלום בכתה. כמעט לא הצליחה לדבר. הפנים היו יפות, כמו כשהייתה צעירה. העיניים בורקות, ירוקות וזוהרות אבל דומעות.

 

ואת המשפט היחיד והקצר "אני אוהבת אותך" אמרה תוך כדי בכי תמרורים קורע לב.

 

לא הבנתי למה עד שניסיתי גם אני להגיד לה בחזרה שגם אני אוהבת אותה ולראשונה מאז שסבתא נפטרה, אני בוכה. זה לא קרה לי לפני שנה, או בכלל... אף פעם לא ראיתי אותה. את נשמתה. את גדולתה בקטנותה. אישה קטנה, אמיצה וחזקה.

 

פתאום גם אני אוהבת אותך סבתא. פתאום זה בא לי בהבזק וגם אני לא אמרתי לך אף פעם בחייך שאני אוהבת אותך. איזה פספוס, איזו החמצה. ולמה לכל הרוחות חיכיתי עד עכשיו? ולמה לקחתי אותך כמובן מאליו?

 

סבתא, בואי עוד פעם לבקר, יש לנו כל כך הרבה על מה לדבר. רציתי להראות לך את הדירה שלי, התמונה של אבא על הפסנתר. גם אני כמוך פולניה להחריד – לא נותנת לילדים לקום מהכיסא עד שלא גומרים את השניצל. הולכת איתם לים עם צידנית של אוכל. כמו שאת וסבא הייתם לוקחים אותנו כשהיינו קטנים. הייתם כל כך דאגנים...

  

לרועי שלי יש עיניים בדיוק כמו שלך ואילה הקטנה כל כך מזכירה אותך, לא ראית אותה אף פעם אבל היא יפה כמו חלום...

 

אבל אני פה ואת שם ובינינו מפריד כל העולם. ומהשנייה הבודדת שהופעת אצלי בחלום, הבנתי פתאום שאסור לחכות, אסור להרפות. כשאוהבים – צריך להגיד. לחבק. לתת מקום. עוד היום.

 

נוחי על משכבך בשלום ואת מוזמנת אלי בכל חלום. בואי לבקר, יש מקום. בשבילך – יש לי המון מקום.

 

 נעמה מגרי"ל

 

  הגיבי על הכתבה או שילחי לנו כתבה משלך

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

________________________________________________________