מדע זבל בשירות בית המשפט

מאת תמרה טראובמן, פורסם בעיתון "הארץ"

עוד:

אבא פדופיל עדיף על אמא מנכרת

עוד ב"הדרך למעלה:

כל הטיפים

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

 

תסמונת "הניכור ההורי", שהגה באמצע שנות השמונים פסיכיאטר  הילדים האמריקאי הפרופ' ריצ'רד גארדנר, נדחתה על ידי הקהילה המדעית בעולם והוצאה מספרי האבחון. בבתי משפט בארץ היא משגשגת דווקא, ומסייעת לבני זוג הפוגעים בילדיהם להשיג משמורת עליהם.

 

במשך שנים, היא מספרת, בעלה הכה אותה.  בשלב מסוים החלו להופיע סימנים, שעוררו את חשדה כי בעלה מתעלל מינית בשני  בניה: מ', שהיום הוא בן 11, וט', שהיום הוא בן תשע. ב1997- החליטה להתגרש.  ואולם לאחר הגירושים, כשרצתה להמשיך לגדל את ילדיה, התברר לה, שפקידות הסעד ובית המשפט קבעו שהילדים סובלים מהפרעה המכונה "תסמונת הניכור ההורי". נקבע, כי אמם היא שגרמה להם לעוינות כלפי אביהם.

 

 הטענות שהאב התעלל בהם מינית נתפשו כאחד הסימפטומים של התסמונת. ביוני 2002  פסק בית המשפט העליון, כי יש לנתק  את הבנים מהאם, שלפי עדויות שהוגשו לבית המשפט גידלה אותם למופת. הוחלט  להעבירם למרכז חירום לילדים בסיכון, כתחנה בדרך למשמורת מלאה של האב עליהם, אך מאז עוכב ביצוע ההחלטה.

 

את "תסמונת הניכור ההורי" הגה באמצע שנות השמונים פסיכיאטר הילדים האמריקאי הפרופ' ריצ'רד גארדנר. התסמונת, לפי גארדנר, היא מצב, שבו ילד מתנכר לאחד מהוריו כתוצאה של מסע השמצה שמנהל נגדו ההורה האחר, בבדיית עלילות שווא ושטיפת מוחו של הילד. גארדנר הגה את התיאוריה כדי לתאר מקרים שבהם, לדעתו, ילדים בדו סיפור שלפיו נפלו קורבן לניצול מיני ורצו לנתק את הקשר עם ההורה המתעלל.

 

 השימוש בגישת "הניכור ההורי" בא לידי ביטוי בעיקר בסכסוכי גירושים, שבהם שני הצדדים רוצים במשמורת על הילד. גארדנר ותומכיו מציינים, שכל הורה עלול לנכר את ילדיו כנגד ההורה האחר, אך בפועל ברוב הגדול של המקרים נטען כי ההורה המנכר הוא האם.

 

 לדברי הפרופ' סמדר לביא, אנתרופולוגית וחברת הנהלת ארגון "אחותי למען נשים בישראל", ב20- השנים האחרונות שימשה גישת הניכור ההורי את בתי המשפט לכפיית זכויות ביקור לאב, לניתוק בין ילדים לאמם, ולהענקת זכויות משמורת לאב. כל זה למרות עדויות של ילדים ואמהות שהעזו לשבור את קשר השתיקה סביב אלימות או התעללות מינית במשפחה. אבות ועורכי דינם מרבים להעלות את תיאוריית הניכור ההורי בתיקי גירושים. לדברי לביא, מחקרים הראו, כי המניע לפופולריות התיאוריה הוא כלכלי: "השימוש בה חוסך לאב תשלומי מזונות לאם", אמר.

 

"גישת הניכור ההורי נדחתה על ידי הקהילה המדעית", אומר הד"ר שבתאי נוי, פסיכולוג בכיר ואחד מחלוצי חקר הטראומה בישראל, המוזמן לעתים  כעד מומחה בתיקי גירושים ובדיונים על מצבים טראומתיים. "תסמונת הניכור ההורי" אינה מוכרת בDSM-4- האמריקאי, המדריך האבחוני הכולל את כל ההגדרות הפסיכיאטריות המוכרות ומשמש כ"תנ"ך" של הפסיכיאטרים בארה"ב. גם במדריך האירופי היא אינה מופיעה.

 
גארדנר לא גיבה את התיאוריה שלו בנתונים אמפיריים. הוא "לא ביצע כל מחקר קליני, אפידמיולוגי או מעבדתי, או אפילו מחקר המבוסס על מקרי-מבחן", כותבות הד"ר לאורה רוזן, אנתרופולוגית, מומחית בבריאות הציבור ופעילה למען זכויות הילד, ומיצ'ל אטלין, פעילה למען אמהות וילדים, בספרן "The Hostage Child". מעל דוכן העדים הודה גארדנר, שרק 2%  מזמנו מוקדשים לקליניקה שלו. את יתר הזמן הקדיש לעדויות בבתי משפט.

 

"זה מדע-זבל", אמר בעבר פאול פינק, פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת טמפל והנשיא היוצא של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי. "גארדנר אמור להיות הערת שוליים פתטית למדי, או דוגמה לסטנדרדים מדעיים עלובים".

 
הפרופ' לביא, שלפני כעשור נפגעה בעצמה מהשימוש בגישת "הניכור ההורי" במהלך גירושיה בארצות הברית, כתבה במאמר שהתפרסם ב"פסקדין", אתר לענייני משפט, כי "מספר גדל והולך של שופטים אמריקאים בבתי דין למשפחה נמנע כיום מהכנסת טיעונים בנוסח גארדנר אל בית המשפט. כמה מהם אף איבדו את כיסאם בגללו". בשנה שעברה אסרה מערכת המשפט הבריטית קיום ועידה רשמית של ארגון אבות "למען הורות שווה" בנושא הניכור ההורי. על גארדנר נאסר לשאת דברים בכל מסגרת משפטית רשמית שהיא בבריטניה.

 

ואולם בעוד הפופולריות של גישת הניכור ההורי יוצאת בהדרגה מבתי המשפט  האמריקאיים ומדינות אחרות נסוגות מהשימוש בהגדרה הזאת, בישראל חודרת  הגישה ליותר ויותר תיקי משמורת. "מאז נכנסה ההגדרה לארץ השימוש בה גובר כל הזמן", אומר תמיר קוך, עורך דין המטפל בתיקי משפחה וייצג את הילדים מ' וט' ואת אמם בדיון בבית המשפט העליון. לפי חלק מההערכות, פסקי דין המשתמשים ב"תסמונת הניכור ההורי" ובהגדרות שנהפכו שמות נרדפים לה - כמו "סרבנות קשר" (מצד הילד) ו"בן מרדן" - ניתנים בבתי הדין לענייני משפחה מדי שבוע.

 
"העדר ניתוח זהיר וקפדנות מדעית איפשר לפסוודו-מדע להשפיע על תיקי משמורת בדרכים, שסביר שיפגעו בילדים", אומרת הפרופ' קארול ברוק, משפטנית ומהמומחים המובילים בעולם בדיני משפחה, בראיון טלפוני ממשרדה שבאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס. דוקטרינות קודמות שנוסחו להסברת האשמות בדבר ניצול מיני במהלך גירושים כבר האשימו את שני ההורים בתקשורת לקויה. גארדנר עשה צעד נוסף ותלה את כל האשמה באם. גישה זאת, אומרת הפרופ' ברוק, "מסיטה את תשומת הלב מהתנהגותו של הורה העלול להיות מסוכן ומבקש משמורת על הילדים, אל ההורה השני. אדם זה, העשוי לנסות להגן על הילד, נתפש אוטומטית כמי שמשקר ומרעיל את הילד".

 
כיצד ייתכן, שהגדרה קלינית, שלא הוכרה על ידי שום גוף פסיכיאטרי או פסיכולוגי בעל מעמד, אומצה בחום על ידי בית המשפט לענייני משפחה בישראל, ומשמשת להוצאת ילדים מחזקת אמם? סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס חיים פורת, שהכניס את התיאוריה אל מערכת המשפט הישראלית, אינו נשמע מוטרד. "אני לא יודע אם זה שנוי במחלוקת", אמר בשבוע שעבר. "יש איזשהו ויכוח, אבל אני לא יודע מספיק פרטים כדי להביע עמדה".

 
לפני כמה שנים פנו שלושה נערים מתבגרים לבית המשפט לענייני משפחה בפיטסבורג, ארה"ב, וביקשו שלא לאלצם להמשיך להיפגש עם אביהם, בשל התנהגותו האלימה כלפיהם. בעיתון הבריטי "Independent" דווח באחרונה, כי בהסתמך על עדותו של גארדנר, בית המשפט לא האמין לנערים והחליט כי עליהם להמשיך במפגשים עם האב. אם לא יעשו כך, נקבע, האם תיאסר באשמת ביזיון בית המשפט. זמן קצר לאחר מכן האח הבכור, נתן גרקו בן ה16-, תלה את עצמו בחדרו. "החיים נהפכו לעינוי אינסופי", כתב ביומנו האישי, שנמצא לאחר מותו. בית המשפט שינה את פסיקתו רק כאשר הסיפור נחשף בעיתונות המקומית.

 

במשפט אחר, שבו הוזמן גארדנר להעיד, נדון מקרה קשה: פיסיקאית ממרילנד, שהוכרזה אם מנכרת, נרצחה בידי בעלה. להגנת הבעל טען אז גארדנר, כי "שקריה של האשה גרמו לבעל אי שפיות זמנית". "כיום ילד שעבר התעללות מינית נחשב לקורבן", כתב גארדנר, אך הילד עצמו עשוי להיות יוזם המפגשים המיניים על ידי "פיתוי" המבוגר. "יש פה רצף שלם שיש להביא בחשבון", הוא אומר, "החל בילדים שאולצו ולא הפיקו כל הנאה, ועד לאלה שנהנו במידה עצומה מהפעילות המינית". לתפישתו של גארדנר, הפדופיל צריך להבין, "כי בהיסטוריה של העולם פדופיליה נחשבה נורמה בעיני הרוב המכריע של בני האדם... וכך אף היום. עליו להבין, שבחברה המערבית אנו  נוקטים גישה מאוד מחמירה ומוסרנית כלפי נטיות כאלה... וכי מזלו לא שפר עליו בנוגע למקום ולזמן שבהם הוא נולד, בהקשר של הגישות החברתיות כלפי הפדופיליה. ואולם, אלה אינן סיבות לכך שיגנה את עצמו".

 
נגד גארדנר, שהשנה שם קץ לחייו, החלו להיערם בארצות הברית תביעות בסך עשרות מיליוני דולרים, מצד ילדים שגדלו והיו למבוגרים וחשו שנפגעו מחוות הדעת שנתנו הוא ותומכיו בבתי המשפט. בישראל מתחילה להתגבש התנגדות לגישת "הניכור ההורי", והשבוע אמורים להיפגש אנשי עמותת "ש.י.ן - שוויון ייצוג לנשים" עם ארגוני נשים נוספים כדי להקים קואליציה שתבחן כיצד לפעול לעקירת הגישה הזאת ממערכת המשפט הישראלית.

 
 בישראל תומכים בגישתו של גארדנר פסיכולוגים כמו הד"ר זאב ברגמן מהמכון לטיפול משפחתי בירושלים והפרופ' אליעזר ויצטום מאוניברסיטת בן גוריון. ב1995- פירסמו השניים מאמר בכתב העת "שיחות", שוויצטום הוא עורכו הראשי. שופטים מרבים לצטט מאמר זה בפסיקות הקשורות ל"תסמונת הניכור ההורי". בסיכום מאמרם מודים השניים, כי "פיתוח נושא זה מצריך מחקר אמפירי שלא נעשה עדיין". אך עובדה זו, אומרת פרופ' לביא, אינה מונעת מהמערכת המשפטית להתבסס על האמור במאמר נטול תשתית קלינאית נרחבת כאסמכתה לתסמונת הניכור ההורי, אף שמדעי החברה ובריאות הנפש שוללים פה אחד את קיומה של התסמונת.

 
הד"ר דניאל גוטליב, פסיכולוג וסגן מנהל מכון "שינוי" בהרצליה, מרבה להעיד נגד נשים שהגדירן כ"אמהות מנכרות". "דבר ראשון אני בודק את הטענות ששייכות לעולם המושגים של הילד", הוא מסביר. "למשל, ילד בן ארבע שאומר 'אני שונא להיות עם אבא כי הוא לא משלם לאמא'". האם מצב שבו הילד מבקש מאמו שתקנה לו משחק מחשב חדש, וזאת משיבה לו שאיננה יכולה לעמוד בכך משום שהאב לא שילם מזונות - מעיד על ניכור הילד?

 

 "ברור שמישהו כבר מילא לו את הראש ברעיונות", אומר הד"ר גוטליב. לדבריו, כאשר עולות האשמות בדבר ניצול מיני, "לעתים עד שהילד הגיע לפסיכולוג הוא דיבר על זה כל כך הרבה פעמים עם האמא ועם הדודה, שכבר קשה לדעת מה אמיתי ומה השתילו לו".

 
כאן נוצר פרדוקס, שהרי החברה מעודדת ילדים להתלונן כאשר מישהו מתעלל בהם פיסית או מינית. "במקרים שאתה יודע שהילד דיבר, יותר קשה לדעת אם קרה או לא קרה", מוסיף הד"ר גוטליב. לדבריו, גם כאשר ילד או ילדה  מתלוננים על התעללות שנים רבות לאחר שהתרחשה, הדבר מעורר חשד.

 

גם הד"ר מתי וקסלר, חברת עמותת "הורות שווה", תומכת בגארדנר ובתיאוריה שלו. "התסמונת פוגעת בעיקר בנשים ובילדים", היא אומרת. "במחקרים שנעשו בישראל בתמיכת משרד העבודה והרווחה, כ15%- ממקרי הגירושים מסתיימים במצב של ניכור של הילדים לאחד מההורים. יש להפריד בבירור בין הורים מתעללים לבין הורים שילדיהם עברו הסתה ללא התעללות.

 
לדברי עורך הדין תמיר קוך, הנפגעות העיקריות מהשימוש בהגדרה שטבע גארדנר הן "נשים ומשפחות קשות יום עם אמצעים מאוד דלים, שנאלצו להיעצר בערכאות נמוכות". ב' היא אם לבת ולבן. יום אחד, היא מספרת, כשחזרה מהעבודה בשעה לא צפויה, מצאה את בנה עומד עירום במקלחת ואביו מצליף בו בצינור המקלחת. עד היום מתקשים ילדיה לדבר על מה שקרה להם, אבל מהמעט שסיפרו לה התבררה מסכת של התעללות פיסית-מינית ורגשית. ב' החליטה להתגרש. למרות הפצרותיה, ילדיה סירבו להגיע למפגשים עם האב, ואז התברר לה, כי פקידות הסעד קבעו שהיא "אם מנכרת". ב', עובדת במערכת הרווחה, מודעת לזכויותיה, והעובדה שהיא שולטת באנגלית איפשרה לה לחקור את הבסיס המדעי של התיאוריה של גארדנר ולבנות הגנה. "זה הדבר היחיד שבזכותו בית המשפט לא הכריז עלי 'הורה מנכר' ולא הוציא את הילדים מהבית".

 

ברוב מקרי הגירושים, אומרת פרופ' לביא, קיים פער גדול בין היכולת הכלכלית של האם והאב "לקנות צדק" בשכירת עורכי דין ומומחים. לדבריה, "לשירותי הרווחה בישראל יש מסורת של הוצאת ילדים מאוכלוסיות חלשות מן הבית. עובדי מערכת הרווחה ממהרים להכניס קטינים שאמהותיהם גרושות ומעוטות יכולת אל הסד המשפטי של 'קטין נזקק' כדי להמשיך לתחזק את תשתית המוסדות לילדים במצבי חירום. בית המשפט למשפחה בישראל עשוי להכריז על ילד שמעז סוף-סוף לסרב לראות את ההורה שהתעלל בו - כסובל מ'ניכור הורי'". ילד כזה מוגדר "קטין נזקק" לפי "חוק הנוער טיפול  והשגחה", וככזה יש להוציאו מרשות אמו.

___________________________

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם 

 

________________________________________________________