בית שקירותיו סדוקים

סיפור מאת: עירית ציפריס

 

עוד ב"הדרך למעלה":

לפסוע

יש לי חלום

השמיעו קולכן בתקשורת

לא יכולות לישון

נשים נגד התאגיד

סדנאות אינטראקטיביות:

בסגנון "מבחן עצמי"

ארועים וכנסים

ספר חדש

 

בית שקירותיו סדוקים  כאדמת הנגב לאחר קיץ שחון . "אסור לגור בבית שיש בו סדקים בקירות", "זה מביא אומללות וגורם לחוסר תקשורת בין בני הבית ואפילו למוות"  כך דודתי חנה מנסה במאמצים רבים לשכנע את אבי ואימי לעבור לדירה אחרת. "שטויות, את מבלבלת את המוח" עונה לה אבי, וכל שנה מחדש מזמין סייד שיסתום את הסדקים. כך שנה אחר שנה.

 

בית שבו לא נוהלו שיחות. לא רגילות ובוודאי שלא שיחות נפש.  כעס בכלל לא ניתן היה לבטא וביטויי שמחה - להם לא היתה אפילו סיבה. כשרע לאנשים העינים שלהם גדלות ויש להן יותר הבעה והעינים של הורי כל הזמן הביעו. וזה שלא היה להם כסף לקנות בית חדש. גרנו באזור הכרמל שבחיפה, אבי עבד כחבר "אגד" מה שהיקנה לנו מעמד כמעט של עשירים. כשהייתי ילדה, "חבר אגד" נחשב לפחות כמו חבר כנסת מבחינת המעמד, והשכר. הדירה היתה אמצעית בבית בן ארבע דירות באזור מעולה וחדש. סתם חוסר מזל של בית. אבל הם התעקשו. "לא מאמינה באמונות טפלות" היתה אמא חוזרת ואומרת לדודה חנה  "זה לא קשור לסדקים" היתה עונה לה כשזו הטיחה  יום אחד וניסתה להוכיח לה עד כמה קשים הם חייהם, לילדה יש כל כך הרבה  בעיות,  הפסיכולוגים  מתחלפים כזוגות גרביים, הילד בעייתי, "הילד  בסדר גמור זאת המורה הטפשה שלו שלא יודעת ללמד" היתה אמא אומרת בכל פעם כשחזרה מיום הורים והמורה המליצה להעבירו לבית-ספר מיוחד. אפילו כשהתחילו הבעיות הקשות יותר, התקפות הזעם, טריקת הדלתות, הרעד בידיים  וההדרדרות שלא אחרה לבוא מכיוון הסמים והסוף הטרגי, גם אז לא ראתה שיש בעיה עם "הילד" כפי שאמרה לו  ברוך ובהתפנקות.

 

עברו השנים והבן הזה מרר להם את חייהם, "משהו בראש שלו לא היה בסדר כבר מיום שנולד ושום דבר שהייתי עושה לא היה עוזר", ענתה לי אמא יום אחד כששאלתי אותה למה לא הקשיבה למורים ולמנהלים שאמרו לה שצריך לטפל בו כבר כשהיה בכיתות הנמוכות מאוד של היסודי.

 

 "את היית איתו בהריון פה בבית עם הסדקים וכאן גם ילדת אותו, למה את מתעקשת לא למכור את הבית?".

 "זאת דירה נהדרת" היתה עונה בעקשנות ילדותית ומרגיזה.

למחרת, כשסיימנו את ארוחת הערב בשעה שמונה בערך,  הוא נכנס הביתה עם חבר  ובלי לאכול ובלי שלום נכנסו השניים לחדרו, אני פרשתי לחדרי והורי עלו כהרגלם בימי ששי לשכנים למשחק קלפים הנמשך עד לשעות הקטנות של הלילה.

 

הבית היה שקט ונרדמתי. לפתע, נדמה היה שקולות בכי של אבי מעירים אותי משנתי "רונן, רונן,קום." המשכתי לשכב במיטתי בטוחה שאני בתוך חלום, אך מההמולה שהגיעה אלי מעבר לדלת הבנתי שאני לא חולמת  והקולות אכן אמיתיים. ירדתי ממיטתי  והתקדמתי לאיטי לעבר חדרו של אחי משם הגיעו הקולות. קודם ראיתי את החבר שוכב על הריצפה  ואחר-כך כשהרמתי את ראשי מכיוון הרצפה לעבר מיטתו של אחי ראיתי אותו שוכב שם על גבו, רגליו וידיו פשוקות לצדדים, סיגריה לא כבויה בין אצבעותיו שכבר חוררה חור גדול בסדין ובמזרון  ועיניו פקחות לגמרי, אישוניו הפוכים והוא לא זז למרות שאמי טילטלה  אותו וניסתה בכל כוחה להעירו.

   

הרופא שהגיע  עם האמבולנס כעבור זמן שניראה לי כנצח  דחף לגרונו צינורות והחל בפעולות ההחיאה. 

"חשש להרעלת סמים", ראיתי אותו רושם בדו"ח.

אבי לא הפסיק לבכות כל הלילה. ריחמתי עליו, ריחמתי על אמי, ובעיקר על רונן.  הכנתי לאמא כוס תה וחשבתי לעצמי שרק מי שחי בכזה בית יכול ללמוד לאהוב את החיים, כי אף בן אדם שפוי לא ירצה כאלה חיים. אז למרות שאני נחשבת למתוסבכת, נראה לי שאיכשהו יצאתי הכי שפויה,  ומשגדלתי והתחלתי אף אני לחפש דירות למגורים, הדבר הראשון שאני בודקת הוא הקירות.

   

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

שילחי לנו סיפור משלך

 _______________________________________________