ואל תשאלו אותי אם זה באמת קרה

מאת: אדר קפלן מור

 

 

עוד על נשים:

מסע בעקבות נשים

היום בו הפסקתי לאכול

של מי הפנסיה הזאת לעזאזל?

אימהות ללא אם

כשהחפצים בבית לא מוצאים את מקומם

שובה של האינטואיציה הנשית

פתאום, באמצע החיים

המדריך לאהבה

דיינו

סדר נשים

תוספת רגישות על חשבון האגו

המוח שלו ושלה

נשים וצבא בישראל

חטאי האם

מיהו הגבר החדש?

מחשבות על השכול הלאומי

סטטוס - המניע החזק

קרדיטים - סוגיה פמיניסטית?

אל תבכי ילדה

תזונה וחיי המין

תרומת הטיפול הפמיניסטי

מי מרגיז אותך?

מאז אותו המקרה אני חוזרת לעצמי אט, אט אבל ישנו תהליך שיש לעבור אותו בדרך שלי.

לפני שאני ממשיכה אחזור מעט אחורה לסוף האביב...

התכנון היה, נסיעה לארה"ב עם אבא שלי, אמא שלי, אחותי ושם להפגש עם אחי שחי שם. האירוע – החלפת קידומת של אמא שלי וגיבוש משפחתי.

 

לא סתם הנוכחים השאירו בעלים וילדים בבית בישראל, רצינו לנסוע כמשפחה לפחות עוד פעם אחת, הרי מי יודע אם נגיע לזה עוד פעם.

התכנון היה מתוכנן, הדירות הוזמנו, הכרטיסים, הציוד המיוחד (עבור אימי שהיא נכה) והמסלול היה מתוכנן, היה צריך להיות כייף.

חצי מהנסיעה בניו ג'רזי, מנוחה בבית גדול וחצי מהנסיעה במנהטן בדירה נחמדה כשמשם נצא לסיורים רגליים לא משנה באיזה הרכב.

 

הימים בניו ג'רזי אכן היו נעימים, לאחר שעברנו את הטיסה הארוכה הגענו למנוחה ולנחלה ושם שהינו מספר ימים, טיולים על חוף היום, ארוחות משותפות והרבה מנוחה ושיחות משפחתיות נחמדות.

 

כשעברנו מניו-ג'רזי למנהטן, עצרנו בסופר גדול לקנות מצרכים. אתם יודעים, הסופרים האלו שנמצאים בשום מקום אי שם בדרך בארה"ב. היות  שחיינו בדירות ובישלנו לעצמינו (נכון יותר – אני בישלתי למשפחה, וזה נחמד וחווייתי מאוד) רצינו לקנות מלאי לדירה במנהטן. אמא שלי נשארה ברכב ושאר החבורה יצאה עם רשימה שלא השאירה מקום לספק בקשר לתכניות הקולינאריות שלי.


כשהיינו בסופר, הלכתי לשירותים ולפני שהספקתי לסגור את הדלת אחריי -התפרץ פנימה איש.
הוא ניסה להפשיט אותי ולעשות תארו לעצמכם מה.
נלחמתי בכל מה שהיה בי, הוא החטיף לי מכות רציניות אבל גם חטף ממני.
אין לי מושג מאיפה היו לי הכוחות האלו להלחם במיוחד כשאף אחד לא היה יכול לשמוע היות שהשירותים המצאים באיזור המחסנים של הסופר.

 

למה במרכול כל כך גדול אין שירותים מסודרים?
למזלי הטוב (מאוד), הספקתי לברוח עד למגרש החנייה, כמו מוכת הלם עמדתי במגרש החנייה והדלקתי סיגריה.

סיפרתי למשפחה שלי רק אחרי כמה שעות, הייתי בשוק טוטאלי. לא ברור לי בדיוק מה סיפרתי אבל מסתבר שהמידע היה לא מגובש ולא ברור והמשפחה לא ממש הבינה, סביר להניח שגם אני לא.

אחרי שהגענו לדירה במנהטן, נרדמתי על הפרקט (על הרצפה), אחרי שהשכיבו אותי בספה נפתחת ישנתי שינה-לא שינה וקמתי כל הלילה להקיא.
עברו עליי ימים קשים שבהם התחלתי להתפרק חתיכה אחר חתיכה, ממש להשבר ועד היום עוד עוברים, עד היום אני אוספת את עצמי.
היה לי מזל גדול שלא היה חמוש או לא השתמש נגדי בנשק, אולי הוא היה בשוק שהחזרתי ונלחמתי.

 

המון "מזלים" עברו לי בראש וכנראה זהו התהליך שאני עוברת, מזל שלא הוציא איזה נשק חד, מזל שלא הייתי עם הבת שלי, מזל שאני חזקה מאוד מתוקף תפקידי למרות שייתכן שהפחד שיחק כאן תפקיד גדול יותר, מזל שאני כאן היום ומזל שאני בסדר.

כשאני חושבת על כך, יש ייתרון גדול לאנשים שעובדים עם הידיים ויודעים להשתמש בהן ברמה היום-יומית.

מי יודע, אילו הייתי קופאת ייתכן שהסיפור היה מסתיים אחרת.

 

תמיד אנחנו שומעים על המקרים הללו ולרוב, למזלינו הם לא מתדפקים על דלתותנו, חשוב לשים לב!

חשוב לא לשלוח את הילדים שלנו ללכת לבד לשירותים במקומות ציבוריים, חשוב לשים לב לכל דבר ולכל מקום, חשוב לדעת שזה לא רק כתוב – הדברים הללו באמת קורים במציאות ולא תמיד זה מסתיים בשלום.

חשוב לדעת שאפשר לנסות להתמודד, אולי אם הייתי יודעת הגנה עצמית הייתי בטוחה יותר בעצמי, הייתי יודעת להשתמש בגופי כמגננה בדרך טובה יותר ואז לא הייתי נראית כמו אישה מוכה במשך כשבועיים, ביני לביני אני אחשוב על כך....שלא נדע.

לא כולם חזקים כמוני, לא כולם מגיבים בתוקפנות במצבי סכנה, לא כולם רגילים לעבוד כמוני עם הידיים ולצבור נסיון אוטומטי של הגנה פיסית, צריך לדעת מה קורה אם...

שוב, לא שהייתי חכמה יותר או

מוצלחת יותר, פשוט היה לי מזל, אני מצטערת עד היום שלא היה לי סכין בתיק.

תמיד יש לי סכין בתיק, ככה זה, אני במקצוע של אנשים שמסתובבים על סכינים, זה כלי העבודה שלי וגם בטיולים אני בדרך כלל מסתובבת עם סכין....שיהיה, מי יודע מתי אני אצטרך.

הפעם לא היה איתי ודוקא הייתי צריכה.

לא שאני ממליצה חלילה אבל ההתלבטויות שלי לגבי המקרה באות לביטוי כאן על הכתב.

 

אני כן חושבת שאישה צריכה למצוא את כלי ההגנה החוקיים שקיימים ולשים משהו בסגנון בתיק שלה,אני חושבת שגם גברים צריכים לדעת שלא רק לנשים זה קורה.

אני חושבת שאנחנו כולנו צריכים להתעורר ולדעת שלא רק בדלת של השכנים קורים דברים כאלו ולא רק בעיתונים קוראים את הידיעות הללו, ישנם סיפורים רבים שאתם לא יודעים עליהם.

אני בחרתי בדרך ה"סיפור", אני מספרת לכל האנשים הקרובים הסובבים אותי וכך אני מתנקה אט-אט.

המחריד הוא, שכל אישה שנייה לערך ששומעת ממני את הסיפור שלי, יש לה סיפור משל עצמה לתרום באותו הנושא.

ככל שאני שומעת סיפורי תגובה כאלו אני נחרדת יותר ויותר ואני מגלה שהשתיקה גדולה יותר מהמסופר.

לסיום קוראים וקוראות יקרים שלי,

לא משנה מה קורה, איזו חוויה נוראה אתם עוברים, ילדיכם חלילה, חברים וחברות שלכם....

לספר, לדבר, ללמוד מהלקחים,לחשוף את האמת.

חשוב להתגונן, להיות מוכנים. לא להיות היסטרים אבל לדעת היכן אנחנו חיים ולעמוד מול המראה ולהתמודד עם המציאות.

אני עושה את זה עד היום.

 

  

 

הגיבי לכתבה:                                               מעניין? שילחי לחברה

 

 

 

_________________________________________