כאילו רק אתמול

מאת: חנה בית הלחמי

פורסם לראשונה בבלוג של הכותבת בקפה דה מרקר http://hbh1.cafe.themarker.com

 

 

 

עוד על נשים:

היום בו הפסקתי לאכול

של מי הפנסיה הזאת לעזאזל?

אימהות ללא אם

כשהחפצים בבית לא מוצאים את מקומם

שובה של האינטואיציה הנשית

פתאום, באמצע החיים

המדריך לאהבה

דיינו

סדר נשים

תוספת רגישות על חשבון האגו

המוח שלו ושלה

נשים וצבא בישראל

חטאי האם

מיהו הגבר החדש?

מחשבות על השכול הלאומי

סטטוס - המניע החזק

קרדיטים - סוגיה פמיניסטית?

אל תבכי ילדה

המדריך למתגרשת: לשרוד את החגים

תשעה חודשים של טירוף חושים

להתחיל מבראשית - לידה

הריון: אור שמחה ובריאות

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

תרומת הטיפול הפמיניסטי

מי מרגיז אותך?

רגע לפני פרוץ יום הולדתי ה- 46, עצרתי רגע להגג על הקונספט מעורר המחשבה הזה: עברתי את קו החצי של שנות ה- 40 לחיי, או-טו-טו אני סוגרת חמישה עשורים. ה- 24 בספטמבר. צליל מרגש ומיוחד של התחלה. בכלל, סתיווֵי חיי הן עונות הלבלוב שלי, ההתחלות, הריגוש, הפריחה. לפני שנים גזרתי כותרת מאחד העיתונים, שאמרה: ב- 24 בספטמבר מתחיל הסתיו. טוב, לא בדיוק, אבל בערך. הכותרת הזו תלתה על המקרר שלי שנים, עד שאבדה באחד ממעברי הדירות, השאירה טעם של החמצה, כאילו שהלגיטימציה לחגיגת הסתיו שחגגתי, היא שהלכה לאיבוד. יותר מכל אלפי ההתייחסויות אלי במדיות שונות עד כה - זו היתה ההכרה הגדולה מכולן. זיהו אותי, את היום שלי, ואופס....זה נעלם.

 

אחר כך ילדתי ילדים והיומולדת שלי פגש אותי בחדרו האפלולי של איש האולטראסאונד שקבע שתאריך הלידה המיועד של ביתי רעות, הוא ב- 24 בספטמבר. שמחתי, ולא שמחתי. האמת היא שדי רווח לי שהילדה המוארת הזו בחרה להיוולד ב- 18. נשארנו כל אחת ויום ההולדת שלה, כל אחת והמזל שלה.

 

מה למדתי בכמעט חמישה עשורים?

בעשור הראשון גיבשתי זהות, למדתי לשרוד, להיצמד לאהבה שיש ולמי שאוהבים אותי, להצטנף כדי שחיצים חדים יחליקו מעלי ולא יחדרו פנימה ושהרוע המופנה כלפי אינו מעיד עלי, אלא על בעליו.

 

בעשור השני למדתי חירות מהי, גבולות ומה שמעבר לגבולות, יצרים, סקס,  והכי חשוב - למדתי לנהל. אז גם העמקתי את המיומנות שלי בלשרוד.

 

בעשור השלישי למדתי לזהות הזדמנויות ולהשקיע את המיטב כדי לתפוס בזנבן ולתת להן להעיף אותי לשמיים. למדתי גם דבר או שניים באסטרטגיה אישית, רגשית ומקצועית. למדתי לעבוד (למרות שהתחלתי לעבוד כבר באמצע העשור שקדם לו). למדתי להתבטא ואת הכייף שבלהשפיע.

 

בעשור הרביעי למדתי לאפיין ברזולוציה גבוהה יותר את הזהות האישית שלי ואת הזהות המגדרית שלי, ואז ילדתי 2 ילדים. הפכתי למה שרציתי להיות מהרגע שעמדתי כילדה פעוטה על דעתי: אמא, וכזו שבונה ומתקנת.

 

העשור החמישי הוא עשור של התבססות - משפחתית, רגשית, מקצועית, כלכלית. בעשור הזה גם למדתי שאנחנו בני ובנות חלוף והתחלתי להתבונן בסקרנות בזמן - שלא הייתי מודעת לקיומו.

 

הרבה ברכות בורכתי בכמעט-חמשת העשורים שלי, אני מודה לברכות הללו על קיומן בחיי, לא/נשים שהם הברכה הגדולה ביותר שלי, לעוצמה הפנימית שלי, לאהבה, להוקרת התודה, ליכולת להציע סעד ולקדם את האחר/ת, ולמברכי הרבים, מדעת ושלא מדעת - על הברכות שברכוני. יום הולדת הוא הזמן הטוב ביותר לומר לכם ולעצמי: תודה.

 

 

פורסם לראשונה בבלוג של הכותבת בקפה דה מרקר http://hbh1.cafe.themarker.com/

 ____________________
הגיבי לכתבה:                                               מעניין? שילחי לחברה

 
 

_________________________________________