היום בו הפסקתי לאכול

מאת: יפעת פלד

פורסם לראשונה כ"פוסט" בבלוג "תראו אותי":

 http://cafe.themarker.com/view.php?t=96616

 

 

עוד על נשים:

של מי הפנסיה הזאת לעזאזל?

אימהות ללא אם

כשהחפצים בבית לא מוצאים את מקומם

שובה של האינטואיציה הנשית

פתאום, באמצע החיים

המדריך לאהבה

דיינו

סדר נשים

תוספת רגישות על חשבון האגו

המוח שלו ושלה

נשים וצבא בישראל

חטאי האם

מיהו הגבר החדש?

מחשבות על השכול הלאומי

סטטוס - המניע החזק

קרדיטים - סוגיה פמיניסטית?

אל תבכי ילדה

המדריך למתגרשת: לשרוד את החגים

תשעה חודשים של טירוף חושים

להתחיל מבראשית - לידה

הריון: אור שמחה ובריאות

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

תרומת הטיפול הפמיניסטי

מי מרגיז אותך?

אני מסתכלת על בנות ה- 15- 16. עושות הכל כדי להראות ולהרגיש אשה. מתאפרות, מורחות לק, בוחרות בבגדים מבליטים.

כשאצלי התחילה להתפתח הנשיות נבהלתי. הכי רציתי לחזור להיות ילדה.

 

***

 

בגיל 14 הפסקתי לאכול. מהפחד. חשבתי שאם אפסיק לאכול. החזה לא יגדל.

להיות מבוגר היה נראה לי אחריות כבדה שלא בטוח שאוכל לעמוד בה.

 

זה לא היה מיד. בחודש הראשון ירדתי רק 3 ק"ג. אני זוכרת שהקפדתי כל כך לא לעלות על המשקל במשך כל החודש כי שמעתי שזה מוריד את המוטיבציה. אבל עשיתי ספורט  והפחתתי כמויות. ורק 3 קילו.

אחרי האכזבה הגעתי להחלטה שזהו, מקצינים עמדות.

 

אני לא חושבת שהיה רגע שהחלטתי להיות אנורקטית. זו אינה החלטה שמקבלים. זו פשוט מציאות שמתדרדרים אליה. מעולם לפני כן לא עשיתי דיאטה. מעולם לפני כן לא הרגשתי רע עם איך שנראיתי, למרות שהייתי טיפה מלאה.

 

בסוף הפסקתי לאכול.

להפסיק לאכול זה אומר לקחת תפוח, לשקול אותו, להוריד ממנו כל מה שעולה על 100 גרם, לאכול אותו עם סכין, חתיכה אחרי חתיכה במשך שעה שלמה (לקבוע שזה יקח 45 דקות ובפועל להגדיל לשעה). שעה שלמה. להשאיר בסוף 30 גרם ולזרוק אותם.

כי זאת היתה המטרה, לקבוע רף ותמיד לעבור אותו.

אח"כ לרשום ביומן שאכלתי 100 קלוריות לפי חישוב של 60 קלוריות ל- 100 גרם תפוח למרות שאכלתי רק 70  ולהוסיף קלוריות אקסטרה במידה ולא חישבתי נכון.

 

להפסיק לאכול זה אומר למלא את הצלחת לעייפה ואז לשחק עם האוכל, להסיח את תשומת הלב. לערבב בין הדברים, לעשות צורות, לפרק, לחתוך.. בסוף להשאיר בלגאן. עוד לא נגמלתי מהמשחק אני חייבת לציין.

 

להפסיק לאכול זה אומר לחלום בלילה על ארוחה דשנה ענקית ולהתעורר בבוקר שבעה עם צורך להקיא, על משהו שמעולם לא נאכל.

 

יש משהו מאוד ממכר בלהפסיק לאכול. באופן פרדוקסאלי, למרות שהאוכל שולט בך ובכל הוויה שלך, את בטוחה שאת שולטת באוכל ובדרך בכל העולם. את יושבת רעבה, בטנך מקרקרת מימים ללא אוכל, מה שאת הכי אוהבת נמצא על השולחן, את מסתכלת ולא נוגעת.

או אז את מרגישה את הכוח.

 

אח"כ את כבר שוכחת את הטעם בכל מקרה.

אח"כ את שונאת את עצמך כל- כך.

 

אני זוכרת שהלכתי לקנות עם אמא שלי בגד ים. לא רציתי לצאת מתא ההלבשה שיראו אותי כולם. והמוכרת צחקה ואמרה שאני רזה ושיש לי גוף יפה, עדיין לא הייתי בהכי למטה שלי, וכל מה שאני הצלחתי לראות היתה דמות עם ירכיים עבות ובטן בולטת שמתבוננת בי במראה. שנאתי אותה. שנאתי את הבגד ים. שנאתי אותי.

 

אני מדברת על שנתיים, אז סיפורים לא חסר. סיפורים על אנשים שדואגים ואומרים ודוחפים. סיפורים על אנשים שמנסים פסיכולוגיה הפוכה ומקניטים אותי שאני נראית נורא שאני בעצם מכוערת ורק מגדילים לי את השנאה העצמית שמשתרשת עמוק בתוכי. סיפורים על אנשים שחושבים שהכל זה צומי שיחלוף ולכן בוחרים להתעלם, סיפורים על חברים שמאבדים, על הסתגרויות, על יום שבו את חושבת על עצמך ועל העתיד ובאמת שזה כבר לא נראה לך נורא למות. אנשים עושים מזה סתם יותר מדי.

 

סיפורים על חיוך שכבה.

 

מבחורה צחקנית, שטותניקית, צופיפניקית בדם ובנשמה, אני צופה בי מהצד הופכת למישהי שאומרת בשיחת התערבות שעשו לה החברות שאני לא יודעת אם פעם אחזור לחייך, כי נדמה ששרירי הפנים שלי כבר הפסיקו לעבוד. במקום, מתעסקת בלהקיף לעצמי את היד באיזור הכי גבוה ושמן עם שתי אצבעות כמו צמיד ולראות כמה עודף מהאצבעות נשאר. המטרה, כמעט סיבוב וחצי שעושות האצבעות שלי על הזרוע. נלחצת כשנראה שהפער מצטמצם.

 

יש את השלב שבו את כבר יודעת שאת רזה. את רק לא מרגישה.

תודעתית את רואה איך גם מידה 24 נושרים מעלייך, את מצליחה ללבוש מכנסיים של אחותך בת השנתיים כטייץ קטנטן, הרגל שלך כרגע הצליחה להיכנס לטייץ של ילדה בת שנתיים. את שומעת את הסביבה, את בחורה אינטליגנטית, את יודעת שאת רזה.

את גם קובעת לעצמך שצריך לעלות. לא הרבה, נניח 3 ק"ג, את עדיין תהיי פחות מ- 40.. את בת 15, את יודעת שזה לא משקל סביר. את מחליטה שעולים. אבל את עדיין נשקלת כל יום, וברגע קטן שנדמה לך שהמחוג זז ב- 200 גרם למעלה או ברגע שאת מרגישה טיפה'לה כבדות בבטן, את נכנסת ללחץ. את מפסיקה לאכול ויורדת עוד. את מצליחה לראות את הסוף והוא נראה לך רע.

 

את יודעת שאת רזה מדי כשמחליטים לאשפז אותך במקום הנורא הזה שלא חשבת מעולם שתגיעי לשם, ואת מצליחה לברוח דרך הסורגים של בית החולים. את עוברת דרך סורגים של חלון. את יודעת, את בחורה חכמה. מה שמחזיק אותך זה רק את את עצמך. את מבטיחה לעצמך אמונים לכל החיים, לא משנה מתי הן יגמרו ובאנרגיות שלאף אחד אין מושג מאיפה הבאת, את רצה כמו מטורפת ובורחת ואף אחד לא יכול או יוכל עלייך, לעולם.

 

שנים אח"כ אני עוד מתגעגעת לתחושה הזו, מתרפקת על זיכרונות שפשוט לא עובדו נכון, רוצה להסתכל על חתיכה של פיצה ולהיות מסוגלת לומר לא. שנים אח"כ אני לא מעיזה בכלל לחשוב על דיאטה כי אני לא יודעת לאן אני אגיע. מתגעגעת לפעמים האלו שבהן הצבתי לי מטרות והשגתי על דקדוק של נקודה ועוד הרבה יותר מכך. שוכחת את העצב, את החור השחור שפעור לי בלב, את הדמעות שהבאתי על כולם מסביב, את החלומות שכבר לא היו כי את כל היום תופסות הקלוריות, הרשימות, התכנונים, המחשבות של איך מתחמקים מעוד ארוחת ערב משפחתית.

 

אנורקסיה זה הרבה יותר ממשקל. אני חושבת שעד לאחרונה הייתי אנורקטית במחשבה, בתודעה. חיי הסתובבו סביב אוכל ונגזרותיו. ייסורי מצפון על כל ביס מיותר, חרדה אחר כל קילו נוסף, חוסר פירגון עצמי, ולא משנה כמה מחוזרת אני אהיה בסופו של דבר.  כי אנורקסיה זה משהו שמתחולל במוח ואין לו כל קשר למציאות שאופפת אותך.

 

***

 

חלק מההשלמה שלי של להיות אשה, זה גם להפסיק להיות ולחשוב אנורקטית.

חלק מההשלמה שלי של מי שאני, זה להפסיק להילחם עד חורמה בכל ק"ג עודף.

 

***

 

את הבלוג פתחתי בשביל לכתוב את הסיפור הזה. זאת היתה טליה שאמרה לי כבר מהפגישה הראשונה שאני צריכה לכתוב, להוציא להוציא.. אסור לשמור. היא דיברה על אנרגיות ושאריות ואני צחקתי והייתי מתוסכלת כאחד "אני לא זוכרת כלום".

 

אני באמת לא זוכרת.

 

טלאים טלאים של תקופה שחורה שנעלמו בתהום השכחה.

אני חשה רק בכאב עצור לעתים בצד שמאל של המותן.

רק לפעמים, כשאני נזכרת. וגם הכאב הזה הולך ומתקהה, נשטף בריצת הזמן.

 

חמישה חודשים לקח לי לכתוב את הפוסט האישי מכל.

עברתי ועטפתי בנושאים שונים, מדלגת, עוקפת, לפעמים בקלילות.

חיזקתי אחיזה במקומות אחרים.

 

היום אני מספיק בטוחה.

היום אני מספיק אוהבת.

אותי.

 ____________________
הגיבי לכתבה:                                               מעניין? שילחי לחברה

 

את מדהימה. אני כל כך מזדהה איתך, הכאב שהרגשת, ההערכה העצמית הנמוכה ובעיקר השנאה הזו לגוף שלך שאת יודעת שהוא יפה ואת יודעת שכל אחת אחרת הייתה מתחלפת איתך, אבל את פשוט לא מסוגלת לאהוב את עצמך כמו שמגיע לך.

זה פוגע בכל כך הרבה דברים, כל שוקולד שאני אוכלת גורם לי לבכות ולשנוא את עצמי ויוצר ריבים עם אמא אבא חברות, עם מי לא. גיל 16 אמור להיות השיא של גיל הנעורים ורק אני לא מסוגלת להנות ממנו כמו שצריך, לא נענת לאף הצעה מאף בן כי אני פשוט לא מבינה מה הוא מוצא בי? למה הוא רוצה ילדה שנראת כל כך רע וכל כך מתוסבכת, קשה לי והקריאה של הבלוג שלך גרמה לי לבכות ולהדהות. תודה. ט.

 

_________________________________________