מחשבות על השכול הלאומי

מאת: ענת ישראלי

 

 

מדוע מדינת ישראל עושקת את אלמנות צה"ל?

מיהו הגבר החדש?

אל תבכי ילדה

המדריך למתגרש\ת: לשרוד את החגים

תשעה חודשים של טירוף חושים

להתחיל מבראשית - לידה

הריון: אור שמחה ובריאות

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

האם את אנורקסית?

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

מי מרגיז אותך?

(לזכר אחי האהובים, אפריים ודדי ישראלי ז"ל)

1.

קרני אור אחרונות על הרי ירושלים. ערב צלול וריחני יורד על עין-כרם, על בית האבן המקסים, על החלונות הכחולים, על מרפסת הגג הצופה אל הנוף, נוגעת בצמרות עצי התאנה והתמר, מוקפת עציצי גרניום פורחים. מעל האורנים נדלקים כוכבים. יום הזיכרון עוזב, מפנה מקומו ליום העצמאות החמישים וחמישה. אני צופה בכל השלווה שמסביבי מתוך הצימר שהיה לי לבית ביומיים הללו, ויודעת שפסעתי היום פסיעה קטנה. גברתי על המפלצת האימתנית הזו שבתוכי ולרגע נחלצתי מזרועות התמנון הארוכות והחונקות שלה. לראשונה אחרי שלושים שנה לא סרתי למרותה, הפניתי לה עורף ולא שעיתי אליה, לא נכבלתי בקסמיה ולא נפלתי לתהומותיה. ניצחתי את מפלצת השכול הלאומי.

2.

לפני שלושים שנה, כשהייתי נערה בת שש-עשרה, התחוללה פה מלחמה כבדה, מלחמת יום-הכיפורים קראו לה. כשהיא הסתיימה, היו לי שני אחים מתים. שני אחים צעירים מאד, רק בני עשרים ומשהו, בפתחם של החיים, שני אחים שהערצתי בלב תמים, ויום אחד הם פתאום נעלמים.

אבל אז מסתבר, שעכשיו כולם (כך נדמה לי) מכירים אותם, לומדים את סיפור מותם הנורא, ומזדעזעים מגודל האסון. האחים שלי אינם, אבל המיתוס שנולד עם מותם הולך וצומח, צובר תנופה ומתפתח. מיתוס ציוני, הירואי וטראגי, מיתוס המצדיק את הימצאותנו כאן, הנותן טעם ותכלית לחיינו ולמעשינו, מיתוס המייחד אותי מכל שאר האנשים סביבי, המגביה אותי מעלה מעלה בסולם חברתי בלתי נראה, מיתוס שהכניס אותם לפנתיאון הנצחי של הציונות החילונית, לקודש הקודשים של מדינת ישראל, ואותי אל המדרגה הגבוהה הקרויה 'משפחת השכול'.

3.

'משפחת השכול' היא מושג ישראלי ייחודי שמתקשר למארג שלם של מושגים, טקסים וערכים. משפחת השכול היא חלק מהוויה ישראלית מיוחדת במינה, צעירה מאד אבל רבת עוצמה.

בהוויה הזו המשפחות השכולות מתוגמלות בתגמולים גבוהים במיוחד. בתמורה, הן ממלאות בעל-כורחן תפקיד של נושאות המיתוס והמשמרות שלו. מיתוס החיילים הצעירים שמתו, שהיו כולם ללא יוצא מן הכלל דמויות מופת, גדולים מהחיים, שהקריבו ברצון את חייהם למען המולדת, ובעיקר - שמותם היה הכרחי וחיוני, תוצר בלתי-נמנע של עצם הגורל היהודי-ציוני, והוא הוא המאפשר את קיומנו כאן.

מיתוס חללי צבא הגנה לישראל כל כך חזק ומושך, שהוא מצליח למשוך עוד ועוד נערים הנושאים נפשם לסטטוס המורם-מעם הזה, מתנדבים למולך המלחמה, יודעים שאם ימותו חלילה תגמול להם האומה בדרכה, ובעיקר - מאמינים בתום לב באקסיומה הבלתי-ניתנת לערעור של מלחמה ניצחית וקורבנות אינסופיים שיש להעלות כדי לאפשר את חיינו כאן.

4.

שנים הרבה שקדתי בכל כוחותי ובכל מאודי על הזנתו וטיפוחו של המיתוס המשפחתי הפרטי שלי. שימורו ופירנוסו נתנו טעם לחיים והיתוו בסתר את מסלולם בכל תחום כמעט. ללא דעת קיימתי חוזה בלתי כתוב עם מדינת ישראל, ועמדתי היטב בכל סעיפיו ותביעותיו: אני מצידי הזנתי ושימרתי את המיתוס המשפחתי הפרטי שלי, המהווה פריט קטן אבל נאה במוזיאון המיתוסים הלאומי, ובתמורה העניקה לי החברה הישראלית הכרה, כבוד ויוקרה, של מי שנושאת ומייצגת מיתוס מקומי מוכר.

ההסכם הלא-כתוב הזה ביני לבין המדינה התקיים ללא הרף ונתגלה במקומות ובזמנים שונים, אבל אחת לשנה הוא זוכה לחשיפה והדגשה מיוחדת, קבל עם ועדה, ביום שהוקדש במיוחד לכך: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

5.

ביום הזיכרון מדי שנה נאסף בבית הקברות הקטן של הקיבוץ  שבו נולדתי קהל רב ומגוון: חברי הקיבוץ, בני משפחתי והמשפחות השכולות האחרות לדורותיהם, לא מעט חברים לנשק או למחזור המגלים נאמנות מרשימה לחבריהם המתים, נציגי צבא בדמות קצינים צעירים ונבוכים, ואחרים.  כולם מתקבצים לטקס השנתי, ליטול את חלקם באותו חוזה נסתר: בטקס בעל אופי צבאי, בתפילות ובשירים מרגשים, אנחנו שבים ומזכירים לעצמנו ומשננים לבנינו את האקסיומות הגלויות והסמויות שהונחו פה לפני יובל שנים, ושהחיילים המתים הם ההוכחה החותכת לנכונותן הנצחית והמוחלטת: כולנו, צעירינו וגברינו וגם נשינו, טפינו וזקנינו, חיילים בעל-כורחנו במלחמת קיום בלתי פוסקת. הנעלים שבנו נתנו את חייהם עליה, והם קוראים לנו לזכור לנצח את קורבנם הצודק, או לחילופין ללכת בדרכם ולהצטרף למסדר הנבחר שלהם, 'מסדר הנופלים'. החללים הם המופת והאידאל הנשגב של הציונות, הם הם תמצית הישראליות, הצדקתה ואיפשורה.

החיילים המתים הם הקדושים החדשים שלנו.

מותם הוא גם המשך למתי השואה, שיומם חל שבוע קודם, וגם הניגוד הגמור שלהם, וביחד הם הטעם וההצדקה המוחלטים והנשגבים של חיינו כאן.

המלחמות בהן נפלו הן כורח קיומי שנכפה עלינו לנצח.

בטקס השנתי בבית הקברות הקטן שבקיבוץ חולק הקהל כבוד מלכים לחללים ואף למשפחותיהם, וגומל להם על התפקיד הלאומי שהטיל על כתפיהם. והמשפחות, בתמורה, ממלאות את חלקן וממחישות בעצם נוכחותן את הנכונות להעלות את הקורבן ולשלם את המחיר, וממילא את נכונותן של כל האמיתות המקודשות שנימנו כאן: החללים, המוות, המלחמה, הם תמצית הווייתנו וסלע קיומנו.

6.

לילה ירד על הרי ירושלים ועלי ירדה שלווה גדולה. לא הייתי היום בטקס השנתי בבית הקברות הקטן של קיבוצי. אחרי שלושים שנה העזתי והפרתי את החוזה. לרגע קט העזתי להחלץ מתוך המסגרת המוצקה של ערכי ואמונותי, להתבונן בה מן הצד, לנסות לנסחה במילים, לתהות על מרכיביה, ולסמן בהיסוס סימן שאלה קטן על כל אחת מאמיתותיה. לרגע קט ניצחתי את מפלצת השכול הלאומי השוכנת בתוכי.

 

____________________

תגובות:                                               מעניין? שילחי לחברה   

   

______________________________________________