אישה, רזון ומה שביניהם

מאת: חנה בית הלחמי

 

עוד ב"הדרך למעלה":

"חיי אישה"

"לגעת אישה"

בריאות נפשית ופיזית

סגנון ואיכות חיים

טיפים

המסע להודו

 

 האם יש לי תקווה לעתיד?

פצצות מתקתקות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

אני אישה רזה. 52 קילו ביום "שמן". לרוב באזור ה- 50. ילדתי שני ילדים בריאים במשקל תקין ובכל זאת יצאתי מבית היולדות – יומיים אחרי הלידה – לבושה בג'ינס מלפני ההיריון. מידה 36. קצת רחב עלי אבל זה הכי קטן שיש.  כשאני במחזור ומתנפחת לי הבטן אני ישר נראית בחודש חמישי כי ביחס למה שיש – כל התנפחות בולטת במיוחד. מידת החזייה שלי 75B כבר שלושים שנה. כולל בהריונות.

 

למה אני מספרת לכן את כל זה?

 

כי קבלתי השבוע הזמנה, אחת מני רבות לאורך השנים, חתומה ע"י "חיים אחרים", "מועצת נשים ת"א-יפו" ו"המרכז לייעוץ לאישה", לכנס בנושא "פיוס וקבלה עצמית דרך קבלת הגוף". בקיצור, עוד כנס להאדרת השומן, שבניגוד לקודמיו, הוא הרגיז אותי. כי הפעם, בניגוד לאילו ש"עצמתי עין" לגביהם מתוך כך שקטונתי מלתקן את העולם (למרות שאני כל הזמן מנסה), ההזמנה הייתה ממש – אבל ממש - נבזית כלפי הרזון באשר הוא. עניין הקבלה העצמית הוצג בצורה מאוד מפורשת כקבלת השומן ודחיית הרזון.

בדואר האלקטרוני שצורף להזמנה הייתה פנייה, לנשים כותבות, לפרסם את הכנס ולכתוב עליו. אז הנה אני כותבת.

 

כך הן כותבות בהזמנה:

 

"אנו חיות היום בחברה המטיפה ומעודדת נשים ונערות לאנורקסיה ובעיות אכילה מהמסרים הבעייתיים המועברים היום בטלוויזיה ובכל אמצעי התקשורת  ועד לחנויות הבגדים, שלא מחזיקות מידות של נשים אמיתיות. ונראה שכולם, במיוחד הנשים, משתפים פעולה עם העיוות הזה. אין רזון מקודש ושומן מגונה – יש גוף מלא שמחת חיים, גוף אהוב".

 

אחד הדברים הראשונים שלמדתי בראשית דרכי באינטרנט, לפני שנים, היה השימוש הבוטה והלא מודע של א/נשים במינוחים שאותם הם מגנים, על מנת לגנות אותם. כדי להוביל לקבלת האחר/ת וקבלת סוגי הגוף השונים, הן יוצאות נגד גינוי האחר/ת על ידי...גינוי האחר/ת.

נשמע מסובך? דווקא לא. הטוויסט הלשוני הזה הוא הדבר הכי אנושי שיש. לא קל לקחת אחריות על מי שאני, על אהבת או שנאת הגוף שלי, ולבדל את עצמי מהסביבה בלי לייצר אנטגוניזם כלפי הסביבה. אנטגוניזם מבדל הוא ברירת המחדל האנושית.

הטלוויזיה והתקשורת התקדמו מרחק שנות דור מהיכן שהיו לפני מס' שנים. עוד ארוכה הדרך, אולם מנחות ומנחים שאינם נראים כמו צילום רנטגן מהלך כבר ממלאים מזה זמן את המסך בסלון שלי. אולי אנחנו לא רואות את אותה טלוויזיה? עינת ארליך, ההיריון השופע של אפרת רייטן, המראה המעוגל והנשי של ירדנה ארזי והפנים השמנמנות של דב אלבוים או גיא פינס, כבר אינם חזון נפרץ. יש רזות ורזים ויש מלאות ומלאים. ויש שחקניות וזמרות עבות בשר שמהבהבות מהמסך חדשות לבקרים, גם הן: נינט טייב לא נבחרה בזכות ה"אנורקסיה" שלה להיות כוכבת כוכב נולד 1. אני רוצה גם לציין לרעה את רוב חנויות הבגדים לנשים שעברו את גיל העשרה, שאינן מחזיקות מידות מתחת ל- 38-40. לומר שהמידות בהן הן לרזות בלבד? שקר גס.

 

ההיתקעות של נשים בסטריאוטיפ ישן של הכוונה לרזון אינה מנותקת לחלוטין מהמציאות – עדיין יש מי שמקדמים מבנה גוף נשי מסוים מאוד במימדיו לסיפוק הצורך הגברי וזה – מהיות אחד ומסוים – אינו מתאים לכל אזה. יחד עם זאת, דווקא הארגונים החתומים על ההזמנה הבעייתית הזו אמורים לדעת ש:

  1. הגוף הזה אינו "אנורקטי" יותר אלא דווקא מעודד חמוקיים נשיים במבנה מאוד מסוים וחזה גדול במיוחד. האנורקסיה וה"הרואין שיק" – OUT. האישה הרזה אך עם הירכיים, הישבן והחזה המעוגלים והמרופדים היטב – INN.

  2. הדרך היחידה בה נשים יכולות לקבל את עצמן, הוא על ידי קבלת האחר/ת. זאת משום שביחס לכל שטיפת מח פרסומית – הן נשארות בעיני עצמן "האחרת".

 

יוצא שהגופים הללו מארגנים אירוע שמונע בעצם מנשים את שני הדברים הכי בסיסיים שיש בהם כדי לגרום להן לאהוב את עצמן ולחיות בשלום עם גופן: הבנה של המסרים החברתיים ושל המנגנון שעומד מאחורי שינויים תקופתיים ואופנתיים שלהם, שיכולה לסייע לנשים להפנים את העובדה שמדובר במסר גחמתי המוציא את העוקץ מהציפייה להתאים את עצמן אליו, וקבלת האחרת שעומדת בבסיס קבלת העצמי.

 

בנוסף, נוצר כאן מאבק נגד דמונים שלא קיימים, שגורם לאנרגיית המאבק במסרים אנטי נשיים בכללותם להתבזבז לריק. בעוד הן נאבקות בדמון השומן, אלפי נשים משתילות שתלי סיליקון כדי שהפרונט המיני שלהן יהיה שמן יותר.

 

ואיך אני קוראת את ההזמנה?

 

בתיקונים קלים למקור:

"אנו חיות היום בחברה המטיפה ומעודדת נשים ונערות לשומן ועודף אכילה, מהמסרים הבעייתיים המועברים היום בטלוויזיה ובכל אמצעי התקשורת  ועד לחנויות הבגדים, שלא מחזיקות מידות של נשים אמיתיות. ונראה שכולם, במיוחד הנשים, משתפים פעולה עם העיוות הזה. אין שומן מקודש ורזון מגונה – יש גוף מלא שמחת חיים, גוף אהוב"

 

גוף נשי שעוטה עליו 5-10 ק"ג מיותרים אינו גוף "שמן" , גם אם מובאות בעלות עניין מסחרי כמו "עוצמת הרכות" או "סדנת די לדיאטה" להרצות בכנס תחת כותרת המגדירה את הגוף הנורמטיבי כ"שמן" וראוי ל"מאבק לקבלתו". יש עולם שלם של מוכרי ומוכרות דיאטות וסדנאות ששואף לעורר אתכן לרכוש ממוצריהם. הם ישכנעו אתכן שאתן שמנות ולא עומדות בקריטריונים חברתיים גם אם יצטרכו לשם כך להשתמש באותות ומופתים. אבל שומן של ממש, שחורג מספירת הקילוגרמים הבודדים מעל ל"טבלאות" – תרצו או לא - זה באמת לא בריא. שומן יתר הוא פתח למחלות ולקיצור תוחלת החיים, שלא לדבר על הפרעה ממשית לאיכות חיי האישה הנושאת עליה את המטען העודף הזה. ההטפה לקבלת השומן כאידיאל נשי, אין בינה לבין "קבלת האני" במובן הפסיכולוגי שלה, דבר וחצי דבר. נשים לא לומדות לאהוב את עצמן בכנס של חצי יום או באמירות פופוליסטיות שזולגות מהתקשורת – הן לומדות זאת בתהליכים אישיים ומורכבים שקורים בתוך נפשן. בסדנא כמו זו המוצעת כאן – הן לכל היותר מקבלות חיזוק להמשיך לנהל אורח חיים הרסני לגופן ולנפשן.

שמן זה לא "יפה" – כי אין יופי בפוטנציאל מחלות ומוות מוקדם, חוץ משקר היופי שאותן בעלות עניין מסחרי מנסות לקדם, תוך ניצול ציני של שאיפת לב סמויה וכמיהה לקבלה של הנשים השמנות עצמן, המתמודדות יומיום עם הקושי הרגשי והפסיכולוגי שלהן לרדת במשקל.

 

קבלת האני הוא אכן מפתח ליכולת לרדת במשקל. הוא אינו מושג מתוך גינוי הרזון או גינוי המסרים הבריאים המעודדים אותו, אלא מתוך הבנה שרק קבלת האחרת תתחבר בקשר הדוק ומהותי לתחושה הפנימית של הנשים הללו, שרואות בעצמן את ה"אחרת", השונה ממי שהיו רוצות להיות.

התחושה של חשיבות "קבלת האחרת שבי בעיני עצמי" על מנת לקבל את עצמי, מוכרת לכל הנשים בהיבטים שונים של חייהן.

 

לכן, כשמארגנות הכנס באות להאדיר "נשים אמיתיות" מתוך הגדרה מצמצמת (בטקסט שלהן) של נשים שמנות כ"נשים אמיתיות", הן מוציאות אותי ועוד אלפים כמוני מהכלל. אם ארגונים פמיניסטיים, שאמורים להיות אמונים על מסר פלורליסטי המקבל נשים באשר הן, חותמים על הוקעת הרזון כולו ומסריו – שיבושם להם. אני מוקיעה בתגובה את היוזמה הבעייתית הזו ומציעה למי ששואפת לשיפור עצמי מעמיק ורציף, לא להיות מושפעת מהניסיון העצוב הזה למרוח, במקום לנגב.

 

          שילחי לנו תגובה                           מעניין? שילחי לחברה
 

 

תגובה:

את רזה אמיתית את לא מבינה כלום ולא תביני מה זה מלחמה מתמדת במשקל

ולכן אין לך  אפשרות קטנה אפילו להבין מה זה אישה רכה ואמיתית

בתודה

רויטל

 

תגובה

את טוענת שכמה קילוגרמים מיותרים לא הופכים אישה לשמנה יותר או רצויה פחות,
אבל את טועה מאחר ובאמת לעולם לא תדעי מה ההרגשה להיכנס לכל חנות בגדים ממוצעת
ובקושי להכנס למידה הגדולה ביותר, ואני בחורה בעלת גוף ממוצע אפשר לומר, שוקלת בערך 58 קילו, רבים מגדירים זאת כסקסית וגם אני נתקלת בבעיה הזאת מידי יום. לעולם אף אחד לא הגדיר ולא יגדיר אותי כשמנה אבל בכל זאת החברה כן נותנת לי להרגיש ככה, ועל כל דוגמא טלוויזיונית שנתת יש 20 דוגמאות של מנחות זמרות  דוגמניות ורקדניות רזות ואפילו אנורקסיות. בתור מישהי רזה מאד כפי שתיארת את עצמך סליחה על הבוטות ממש אין לך שום זכות דיבור.

אני רוצה לראות אותך נאבקת יום יום באוכל שאת אוהבת או מנסה להדחס לאיזה גינס צמוד או להתעמל כל יום. ברגע שתנסי את כל אחד מהדברים האלה על בסיסי יום יומי אולי תתחילי להרגיש מה שאנחנו בעלות ה 5 קילוגרמים המיותרים מרגישות. אני מאד מעודדת כנסים כאלו!

ע.

תגובה:

חנה בית הלחמי שלום וברכה!

שמי נועה ספיר ובתור אחת ממארגנות הכנס הייתי שמחה לו פניתי אלינו להבין את מהותו יותר ולא פצחת בשרשרת האשמות שאינה קולעת לנושא בכלל.

מאחר ושבע שנים אנו מעבירות יחד את הסדנא הנקראת "ואהבת לגופך כמוך" או בשמה הישן "די לדיאטה", ולא בכדי, הגענו למסקנה כי יש לעורר מודעות ציבורית נרחבת ולא דיי בסדנאות ולכן יזמנו את הכנס מכספנו וזמננו האישיים.

בסדנאות, נשים מגלות שנאה גדולה מאוד לגופנן מאחר ומיום הולדתן הן רואות בטלויזיה שחקניות רזות (כמעט באופן מוחלט- מה שהחמיר בשנים האחרונות), הן מביטות אל אמא ורואות אותה מתיסרת בדיאטות אחת אחרי השניה, הן פוצחות בתחרויות בבית הספר לפני טקס סיום כיתה ח' ומגיעות למרכזי סיוע לנשים על סף האנורקסיה כי הפסיק להן המחזור, מחזורים שלמים של נערות בתיכונים מגיעות למחלקות לטיפול בהפרעות אכילה בבתי חולים בארץ (בעיקר באיזור המרכז והשרון), ורק בכך החלטנו להילחם- שיהיה ברור, אין לנו שום בעיה עם נשים רזות, חלק מהמנחות של הסדנא עונות יפה מאוד על הגדרת "הרזה", אנו לא מעודדות שומן מהסיבות שהזכרת (בריאות...) אנחנו בסך הכל מאפשרות לנשים באשר הן, עם בעיה זו או אחרת למצוא את שורש הבעיה ומלמדות אותן איך במעבר ממלחמה בגוף לאהבת הגוף אפשר ליצור מצב של הרזיה טיבעית, כזו שקוראת לאחר טיפול מעמיק בבעיה ולא ע"י ספירת קלוריות וכו'.

אני עצמי גיליתי על גופי כי אני אוהבת את חמוקיו ורזיו, אני אוהבת את בטני המלאה בדיוק כמו את עיני הירוקות וחיוכי הרחב, אני לא אוהבת את ההערות והמבטים, אני מצטערת אבל בחברה שלנו היום להיות שמנה/ מלאה זו קללה וזה דבר שאת לעולם לא תביני, את מחאתיך אני מאוד מעריכה אך לא אנחנו ולא הכנס הזה- הכתובת הנכונה. (.....)

אני שולחת לך התנצלות אם נפגעת מהדברים שלנו שאנו עומדות מאחוריהם - גם אם מדובר באי הבנה.

נועה ספיר.

 

תשובה לנועה:

נעה שלום,

תודה על תגובתך, שתפורסם (כמובן) באתר, ביחד עם תשובתי זו.
אני מקבלת כמובן את התנצלותך, למרות שלא נפגעתי אישית אלא אישית-פוליטית מבחירת המילים שאתן, לדברייך, עדיין עומדים מאחריה. המילים בהזמנה יש להן חיים משל עצמן והן אומרות את ההפך ממה שאת ואני - את בתגובתך אלי ואני ברשימה אליה הגבת - מתכוונות בהגדרת שלמות האשה עם גופה. אתן במפורש לוקחות את "גינוי האשה השמנה" שאת מזכירה (שכבר אינו נכון ברבים ממקומותנו, אגב - השינוי שחל בדימוי הגוף הנשי ותפיסתו ע"י הסביבה הוא מדהים וכדאי להתעדכן מדי פעם) והופכות אותו לגינוי הרזון. ולו רק בעצם הגדרת האשה השמנה כאישה ה"אמיתית", מה שמשאיר את הנשים הרזון בקטגוריה ההפוכה, ה"לא אמיתית".
באתן לברך ויצאתן מקללות אולם ע"י ביטויים כל כך מובהקים לגבי שומן, רזון ומה שביניהן. אני מכירה את הטקסטים הפמיניסטיים בנושא גוף האשה הכרות מעמיקה והם בהחלט מתייחסים לקבלת הגוף כפי שהוא. הגישות הפמיניסטיות אינן מייצרות קיטוב ואיבה לשומן או לרזון ובעצם העובדה שאתן עושות את זה (אפילו בהתבטאות אומללה כמו: "זה דבר שאת לעולם לא תביני"...) אתן משתפות פעולה באופן מלא עם כל מה שאתן לכאורה יוצאות נגדו.
אין לי עניין לנהל איתך על זה דיון טלפוני או בין-אישי משום שהאישי במובן זה הוא פוליטי והפוליטי אישי - ברגע שפרסמת עמדה, הדיון עליה יתקיים באותן במות בהן היא פורסמה. העמדה שפרסמת היא לטעמי - במקרה הטוב - זהה לגינויין של נשים שמנות בשל השומן ולכל התייחסות גזענית אחרת לזולת. חבל שטקסט ההזמנה שלכן מאפיל על רשימת דוברות, שמשרתות מטרה הסברתית חשובה מאוד לכולנו.
אני רוצה רק להוסיף שבדרך כלל אני נוטה לעצום עין מדיסוננסים כאלו כשמדובר בנשים, מתוך מוטת-הטעות שמותרת לכולנו בסביבה תרבותית בה אנו נתונות להטמעה עמוקה ומתוך המחשבה שהכוונה הבסיסית של אותן נשים היא להאבק בעצם בהטמעה הזו. העניין הוא שקידוש השומן הפך לאפידמי ולצערי אני בהחלט רואה אותו מוביל את איכות, תוחלת ובריאות חייהן של נשים למקום מאוד לא טוב. הלוואי והייתן מתרכזות במסר שהבעת במייל שלך - של קבלת העצמי כפי שהוא, במקום להתייחס התייחסות מזיקה כל כך לקבלת "האני השמן" כערך, כפי שמשתמע מההזמנה (חלילה לא מרשימת הדוברות שהרכבתן במחשבה רבה ובהצלחה רבה - אלא מהטקסט שלכן בלבד). זו ההזמנה שאת מצהירה - בניגוד לתוכן תגובתך - שאת עומדת מאחורי מסריה.
שוב תודה על התגובה, בתקווה שלמרות ה"רוגז" שעוררתי - דברי יעוררו גם מחשבה בנושא.
חנה בית הלחמי.

 

____________________________________________