משפחות מחנה - נשים בשואה

מאת: יהודית בובר אגסי

מתוך כנס: נשים ומשפחה בשואה - הבט מגדרי

Women and Family in the Holocaust – a Gender Perspective

 

עוד ב"הדרך למעלה:

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

 

לטענתי זו הייתה צורת ארגון מיוחדת השונה מזו שהתקיימה בין אמהות וילדיהן הצעירים עד גיל 13.  אתאר ראשית את מצבם של הילדים.

 

הגעתם של משלוחי משפחות שכללו אמהות וילדים צעירים, או אפילו תחליפי-אמהות, בעיקר דודות עם אחיינים ואחייניות, היו עניין יוצא דופן ברוונסבריק. בשלהי 1943 ובראשית 1944 משלוחי משפחות שכאלה הגיעו בעיקר מהולנד ומבלגיה. בתוך שטף אלפי האסירות שהגיעו למחנה החל מאוגוסט 1944 היו אמנם משלוחי משפחות שכאלה – אחד מצרפת, כמה מסלובקיה ומאיטליה[i], ושלושה משלוחים ישירים מגטאות פולניים (כלומר לא דרך אושוויץ[ii]). אך אלו היוו תופעה יוצאת מגדר הרגיל. אף על פי שטיפול אימהי היה קשה במיוחד בתנאי המחנה, הוא נחשב על ידי הכול כהתנהגות טבעית של אם. טיפול כזה בהחלט היה עניין של גבורה וללא ספק תרם להצלת חייהם של ילדים רבים.

כוונתי כאן אינה לתאר צורת התארגנות הדומה לקשרי אם-ילד, אלא צורה מיוחדת של ארגון במחנה אשר כונה לעתים "משפחת-מחנה".

החל מאוגוסט 1944 אלפי הנשים אשר נשלחו מאושוויץ לרוונסבריק, כמו גם אלה שהגיעו במשלוחים ישירים וצעדו מבודפשט אל הגבול האוסטרי, כולן היו בגיל עבודה: מעטות היו בהן הנערות תחת גיל 16 או הנשים מעל גיל 50.

ידועים לנו 2,305 שמות האסירות שהגיעו בתקופה זו לרוונסבריק, כולן ניצולות צעדת-המוות של אושוויץ בינואר/פברואר 1945 (Auschwitz Todesmarsch). ביניהם ידועים לנו שמותיהם של רק 23 ילדים עד גיל 13. יחד עם זאת, בין אוגוסט 1944 לסוף קיום המחנה, הגיע מספר גדול של אמהות עם בנות בגיל עשרה או בשנות ה-20 המוקדמות, ואף יותר מכך – אחיות ובנות-דודות מאותה העיר, כפר או גטו. היו גם קבוצות שכללו גיסות. נשים צעירות רבות היו מכרות ממקום עבודה משותף או עוד מימי בית הספר. נשים בגיל-העמידה תיפקדו כתחליף-אם עבור בנות שכנותיהן. זה היה הבסיס לקבוצות הקטנות של משפחה אמיתית או חלופית, אשר בדרך כלל לא כללו יותר מאשר ארבע נפשות. מדי פעם מוצאים אנו קבוצה גדולה יותר של אחיות שיצרו קבוצת משפחה שכזו -- לדוגמא, ששת האחיות שרייבר (Schreiber) מהמשלוח של פרנקפורט/וולדורף (Frankfurt/Walldorf) וכן ששת האחיות שטרן (Stern) מהמשלוח של קרופ/נויקלן.

הקבוצה השכיחה ביותר הייתה כזו של שתי אחיות, שתיים או יותר חברות טובות[iii] , או אם עם בת או עם שתי בנות[iv]. אם לאישה הייתה רק אחות אחת או חברה, פירוד מהן היה יכול להיות קטלני. קטו גיולאי (Kato Gyulai) אשר נשלחה מבודפשט עם אחותה הצעירה אווי (Evi), הופרדה ממנה כאשר היא נבחרה ב"סלקציה" לעבודה בשפנדאו (Spandau). עובדת הפירוד מאחותה לנצח ואי יכולתה למנוע זאת היוותה את האירוע הטראגי ביותר בחוויית השואה שלה[v].

לידיה ואגו לבית רוזנפלד (Lidia Vago, born Rosenfeld) מתארת את ניסיונה הנואש שלא להיפרד מאחותה אניקו (Aniko) (אשר באותה עת החליפה תחבושת לאחר ניתוח ביד) בעת קריאת השמות למשלוח מרוונסבריק לנוישטט-גלווה; היא ניסתה לשמור מקום שורה של חמש עבור אחותה. היא כותבת: "זו לא הייתה משימה קלה, בהתחשב בעובדה שנשים בודדות היו נדירות במחנות, שכן בדידות משמעה מוות כמעט בטוח. אסירה שנותרה ללא קרובת משפחה או חברה טובה, מיד מצאה "Lagerschwester" (אחות מחנה); נערות צעירות שאמותיהן מתו בגז אומצו במהירה על ידי נשים בוגרות[vi]". סרן טובל (Seren Tuvel) מתארת את סכנות הפירוד בעת ה”סלקציה” למשלוח לבורגאו כך: "צעקה גדולה נשמעה, גניחה שנבעה ממעמקי הייאוש. כל זוג ייחתך לשניים, כך שכל אישה יחידה תיוותר פחות ממחצית ממה שהיא הייתה בזוג. היות לך אחות, בת-דוד או חברה במחנה שלך היה לעתים הדבר היחיד שנתן לך את האומץ להמשיך הלאה; כל אחת חיה אך ורק למען האחרת[vii]".

אפילו סילביה גרוס (Silvia Grohs), השחקנית והזמרת בעלת הכישרון הטבעי ליצור קשרי חברות, נזקקה לחברותה של אישה מבוגרת יותר, "אמא-מחנה" (“camp-mama”). זו הייתה גמה גליק (Gemma Glück) היהודייה מהונגריה, אחותו התאומה של פיורלו לה-גווארדיה (Fiorello LaGuardia), ראש העיר של ניו-יורק דאז[viii].

מספר כתבי זיכרון מתארים את אימוצן של נערות בודדות אל תוך "קבוצות-קטנות" של אם ובת. אריקה קוניו אמריליו (Erika Kounio Amariglio) מתארת איך אמה "אימצה" שלוש נערות יווניות בתחילת צעדת המוות מאושוויץ, וכך נוצרה "משפחת-מחנה" בת חמש נפשות; קבוצה זו שרדה את צעדת המוות, את התקופה ברוונסבריק, את החודשים במלשו (Malchow) ואף את צעדת הפינוי ממלשו – עד להגעתן לאזור הכיבוש האמריקאי[ix].

לידיה ואגו לבית רוזנפלד מתארת גם את העובדה כי לאחר היותה במשך זמן מה בקבוצה-קטנה של שתי אחיות, היא ואחותה פגשו בנוישטט-גלווה שתי נשים שהכירו ממפעל "אוניון" (Union) באושוויץ, ויחד חברו לקבוצה של ארבע; לאחר מכן הן מצאו עוד קבוצה ידידותית של ארבע, ובאופן קבוע סיפרו אחת לשנייה סיפורים שהקלו על ייסורי הרעב על ידי החלפת מתכונים מפוארים.

קבוצות של משפחה-חלופית יכלו גם להיווצר על בסיס רקע משותף נדיר, כמו במקרה של קבוצת אווה דנוס (Eva Dános) שמנתה ארבע יהודיות טבולות מבודפשט אשר קראו ביחד מספר תפילה צרפתי שמצאו בפח האשפה של רוונסבריק[x].

קבוצות בסדר גודל זה היו בעלות תפקיד מכריע ב"ארגון" מזון מינימאלי וביגוד, החלפתם כנגד מצרכים חיוניים כתרופות, הגנה על חברותיהן מנשים אגרסיביות ומגניבת מצרכי יסוד, תמיכה בהן במקרים של מחלה, בגרירתן בצעדות האכזריות ובמניעת התאבדויות.

מדוע קבוצות-קטנות המאורגנות היטב לא ניסו לכלול בתוכן חברות נוספות? תשובתה של סרן טובל היא זו: היה זה מסוכן ליצור קשרי חברות עם עוד נשים, אפילו אם הן נראו ידידותיות, כי תמיד הייתה סכנה לאבד אותן מכיוון ששיעור התמותה היה כה גבוה[xi].

הקבוצות הקטנות כללו בדרך-כלל תערובת של חברות חזקות יותר ופחות. לעתים קרובות הייתה אישה חזקה שסמכותה הייתה מקובלת, אשר אסרה על כל התנהגות שלדעתה סיכנה את חייהן. סרן טובל מתארת: "הרגשתי אחראית לחלוטין עבור שלושת הנערות הצעירות; בשבילי היינו כולנו אחיות. היה עלי לעשות כל שבכוחי בכדי לאפשר לנו לשרוד. הישרדות הפכה לעניין של קביעת חוקים וכפיפות מוחלטת להם. אני הייתי המבוגרת ביותר; אני קבעתי את החוקים. הונחינו על ידי אסכולת המחשבה האירופית הותיקה: היה עלייך להקשיב למבוגרת ביותר, גם אם הייתה זו טיפשה[xii]". חוק בסיסי היה שעל חברות הקבוצה להישאר יחד בכל מחיר, בזמן של שיבוץ למקומות-עבודה או של "סלקציה" למחנה עבודה חיצוני[xiii]. צירוף קבלת העזרה ותחושת האחריות על תנאי חייהן של האחרות היה בעל תפקיד משמעותי ביותר ברצון לחיות, וכן בהימנעות מסכנות רבות.

למרות זאת, אפילו הקבוצות-הקטנות המאורגנות ביותר לא יכלו להבטיח הישרדות. שלוש מתוך ארבעת החברות בקבוצתה של אווה דנוס נפלו חלל במגיפת הטיפוס שהשתוללה בקרון הנעול של רכבת-המוות לבורגאו (Burgau); אחת מתוך ארבע החברות בקבוצתה של סרן טובל מתה באותו הקרון.

לעומת זאת, קבוצה-קטנה של אחיות, בנות דודות או חברות, הצליחה מדי פעם להציל אחת מחברותיהן ממוות בטוח. קלרה לנדאו, לימים קלרה בונדי (Klara Landau,  לימים Bondy), הצליחה לשכנע את ה"S.D.G." (SS-Sanitätsdienstgrad – איש שרות התברואה של ה-SS) יחד עם בת דודתה וחברתה להסיר את שם אחותה מרשימת הנשים שכבר נבחרו "בסלקציה" להישלח מצריף החולים של נוישטט-גלווה אל תא הגז של רוונסבריק[xiv]. עם זאת, לאה שוולב-קיש (Lea Schwalb-Kisch), אף היא חברה בקבוצה קטנה של אחיות, אשר לא ידעה על סכנת ה”סלקציה” מצריף החולים של נוישטט-גלווה, לא הפסיקה להאשים עצמה על כך שלא הצילה את אחותה בלימי מצריף החולים ממנו נשלחה לגז רק שבועיים לפני הפינוי[xv].

עובדה מעניינת היא שבכתבי-זיכרון רבים ובראיונות עם ניצולות רוונסבריק צוין שבזמן השחרור או מיד לאחריו, למרות חולשתן הפיסית, היה להן מספיק כוח בכדי ליצור קבוצות בינוניות גדולות יותר של חברות או מכרות. קבוצות אלה, שמנו בין 8 ל 20 חברות, שמו להן למטרה למצוא דיור זמני, מזון, ביגוד, והחשוב מכל – לארגן את המסע אל עבר המקומות אליהם רצו להגיע או לשוב[xvi].

הערה סופית: אינני יכולה להשוות קבוצה גדולה זו של אסירות מחנה-ריכוז יהודיות לקבוצה דומה של אסירים יהודיים תחת אותם התנאים. אוכל רק לשער כי שגשוגו וחיותו של הארגון החברתי של "קבוצות קטנות" או "משפחות-מחנה" בקרב האסירות היהודיות ברוונסבריק הייתה תופעה שהתאפשרה עקב הסוציאליזציה המקובלת של נערות לשיעור גבוה של אחריות, תמיכה ודאגה לזולת – ובעיקר לבני המשפחה החלשים יותר (הצעירים או המבוגרים יותר) שכללה אפילו תחושת מחויבות לגבי אלה אותם הן לא במיוחד חיבבו[i].

 

סוף.

חזרה להתחלה
 


[i] על כן משפחת-המחנה בת שש הנפשות של הלינה נלקן כללה מההתחלה ועד לסוף את גיסתה גניה, אשר אליה חשה התחייבות למרות היותה לא אהודה (Nelken, Halina, op.cit., p. 251).


[i] יחד עם משלוח המשפחות מטולוז הגיעו 15 ילדים ו 4 בני נוער צעירים; במשלוחים הסלובקיים המגוונים היו 32 ילדים ו 13 בני נוער צעירים; במשלוחים האיטלקיים – 6 ילדים ו 2 בני נוער צעירים. כל המשלוחים האלה כללו גם נשים מבוגרות.

[ii] מגטו צ'סטוחובה (ב 03.09.1944) – 5 ילדים; מגטו לודז' (ב 22.10.1944) – 36 ילדים ו 10 בני נוער צעירים, רובם נשלחו לקוניגס ווסטרהאוזן; מגטו פיוטרקוב (ב 02.12.1944) – 55 ילדים ו 15 בני נוער צעירים.

[iii] לפי Goldberg-Blumen, Regina: "לכל אחת מאתנו היתה קבוצה קטנה של חברות אליה הרגישה שייכות" (מתוך: Karl Heinz Schütt(I), op. cit., p. 37).

[iv] לדוגמא: Irmgard Judith Berger, later Becker, אמה Pepi ואחותה Marlit.

Gyulai, Kato, Eine einfache Deportiertengeschichte, xeroxed version, Budapest 1947, pp. 37-38. [v]

Vago, Lidia Rosenfeld, op.cit., p. 55. [vi]

Tuvel Bernstein, Sara, op. cit., p. 243. [vii]

Grohs-Martin, Silvia, Silvie, New York, 2000, p. 316. [viii]

Kounio Amariglio, Erika, From Thessaloniki to Auschwitz and Back, London, 2000, pp. 120-137. [ix]

 [x] Dr. Eva Danos Langley, Prison on Wheels: From Ravensbrück to Burgau, Daimon Verlag, Einsiedeln, Switzerland, 2000, pp. 31, 47, 48

Tuvel Bernstein, Sara, op. cit., pp. 215-216. [xi]

Tuvel Bernstein, Sara, op. cit., p. 210. [xii]

 [xiii] כאשר לא כל ארבעת החברות בקבוצתה של סרן טובל נבחרו ב"סלקציה" למשלוח לבורגאו, הן החליפו מעילים עם מספרי רוונסבריק עם אסירות שרצו להישאר ברוונסבריק אך נבחרו למשלוח. בסופו של דבר כולן נשלחו לבורגאו (Tuvel Bernstein, Sara, op. cit., pp. 244, 245).

Israeli survivor #425 Landau-Bondy, Klara, in: Karl Heinz Schütt (I), op. cit., pp. 62-83. [xiv]

[xv] Testimony of Lea Schwalb-Kisch, in: Karl Heinz Schütt (I), op. cit., pp. 114-115

[xvi] Testimonies of: Margita Schwalbova, in: Karl Heinz Schütt, Ein vergessenes Lager? (II), June 1998, p. 24; Lea Gelbgras-Ferstenberg, in Schütt, op. cit., p. 48, Jutta Pelz-Bergt, in Karl Heinz Schütt (I), op. cit., pp. 75-78, Lidia Vago, in Karl Heinz Schütt (I), op. cit., p. 103, and Irene Kluger-Hajos, Karl Heinz Schütt (II), op. cit., p. 57. A group of 20 set out from Neustadt-Glewe in the direction of Czechoslovakia - in: Karl Heinz Schütt (II), op. cit., p. 8.

 

   תגובות של גולשות:    שילחי לחברה                  כיתבי אלינו! 
   
_____________________________________________