משפחות מחנה - נשים בשואה

מאת: יהודית בובר אגסי

מתוך כנס: נשים ומשפחה בשואה - הבט מגדרי

Women and Family in the Holocaust – a Gender Perspective

 

עוד ב"הדרך למעלה:

 

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

 

לעומת זאת, אין בידינו כל עדות להתארגנות חברתית דומה בקרב הקבוצה הבלגית, רובה נשים ממוצא ספרדי או ספרדי-למחצה שטענו לאזרחות טורקית, אשר הגיעו מבריסל וממחנה המעצר מלין (Malines).

 

באשר לקבוצת ה”Mischlinge” (יהודיות-מעורבות) אשר הגיעו יחד מאושוויץ ואשר מרביתן היו ממוצא של "הרייך הגרמני", אין עדות על סולידאריות כלשהי בתוך קבוצה זו, וזאת על אף הגורל המיוחד המשותף להן. אך היו ביניהן קבוצות קטנות של חברות. הייתה קבוצה בולטת גדולה יותר של חברות שנוצרה לאחר-מכן בין עובדות בית החרושת סימנס (Siemens). היא לא התבססה על קשר בין מספר החברות ממשלוח ה-"”Mischlinge שעבדו שם יחדיו; קבוצה זו כללה יהודיות רבות אחרות וכן עובדות לא-יהודיות[i].

היה סיכוי מועט כי בין אלפי הנשים היהודיות שהגיעו בתקופה הרביעית (חמשת החודשים מאוגוסט ועד סוף 1944) יפתח ארגון חברתי משותף שיכלול את כל או רוב האסירות היהודיות; הסיבה העיקרית לכך הייתה כי יותר מאשר 30% מתוכן נשארו ברוונסבריק זמן קצר בלבד, לעתים קרובות פחות מחודש, לפני שנשלחו אל מחנות עבודה חיצוניים שונים, והיו לפחות שמונה כאלה.

אך גם עבור רבות מאלה שנשארו ברוונסבריק עד סוף התקופה הרביעית ובתחילת החמישית, נותרה בעיה רצינית של תקשורת. בין שתי קבוצות ה"מוצא" העיקריות של האסירות החדשות אשר סווגו כהונגריות או פולניות, לא הייתה כל שפה משותפת. ברור כי רוב היהודיות ההונגריות לא דיברו פולנית וכי הפולניות וודאי לא דיברו הונגרית. עובדה חשובה היא כי ההונגריות לא דיברו ולא הבינו יידיש. רוב היהודיות הרומניות ורבות מהצרפתיות והבלגיות הצליחו לתקשר ביידיש, והיהודיות הגרמניות יכלו לפחות להבין שפה זו. עבור יהודיות פולניות בעלות השכלה תיכונית, ועבור אלה שהתגוררו בערים פולניות בהן הייתה אוכלוסיה גדולה של דוברי גרמנית, הגרמנית הייתה שפה חשובה לתקשורת בתוך המחנות – לא רק עם הסוהרים הגרמניים אלא גם עם אסירות יהודיות ולא-יהודיות. מיעוט בקרב האסירות היהודיות הרומניות למדו גרמנית בבית הספר. דיברו גרמנית רבות מבין האסירות היהודיות הצ'כיות, הסלובקיות, ההולנדיות, וכמובן כל הגרמניות והאוסטריות. לעומת זאת, הגרעין הקשה של האסירות היהודיות ההונגריות, האיטלקיות והיווניות, סבלו מבעיות תקשורת קשות. העובדה כי הגרעין הקשה של שתי הקבוצות המוצא הגדולות ביותר בקרב האסירות היהודיות של רוונסבריק בתקופות הרביעית והחמישית (החל מאוגוסט 1944 ובמשך ארבעת החודשים הראשונים של 1945) – אלה שהגיעו מהונגריה ומפולין – לא יכלו להבין האחת את השנייה, התבררה כמכשלה רצינית לפיתוח ארגון יהודי קבוצתי בתוך המחנה וכן בשני המחנות החיצוניים העיקריים שלו – מלשו (Malchow) ונוישטט-גלווה (Neustadt-Glewe).

מי היו היהודיות ההונגריות שנותרו ברוונסבריק למספר חודשים או יותר? הן כללו מעט נשים מתוך אלה שהגיעו לרוונסבריק מאושוויץ באוגוסט ובספטמבר 1944, יחד עם חלק מאלה שהגיעו במשלוחים הישירים מבודפשט בנובמבר 1944, וכמעט כל 1700 הנשים שהגיעו ממחנה העבודה האכזרי פרנקפורט/וולדורף (Frankfurt/Walldorf). כל אלה סבלו מתנאי דיור ותברואה גרועים וכן מדיאטת-ההרעבה שנכפתה על האסירות שהגיעו לשם לקראת סוף 1944. מצבן הגופני של האסירות החדשות שהגיעו מפרנקפורט/וולדורף היה רע במיוחד.

מי היו נשות הקבוצה היהודית-פולנית שנשארה ברוונסבריק למספר חודשים לפחות? מתוך 500 האסירות שהגיעו ב 22.10.1944 ישירות מגטו לודז', 200 נשים נשלחו לוויטנברג (Wittenberg), והילדים נשלחו לבסוף לקוניגסווסטרהאוזן (KönigsWusterhausen). חברות הקבוצה הגדולה שנשלחה ישירות מגטו פיוטרקוב (Piotrkow) ביום ה-2 לחודש דצמבר, 1944 נותרו במחנה עד מרץ 1945, ואז רבות מהן נשלחו לברגן-בלזן.

רבות מהאסירות הפולניות שהגיעו בשני המשלוחים מאושוויץ בחודשים נובמבר ודצמבר 1944 , וכן מהמשלוח מצ'סטוחובה (Czestochowa) בחג-המולד 1944, נשלחו במהירה למלשו (Malchow). לאור העובדה שנשים רבות ממשלוחים אלה לבסוף פונו ממלשו לשוודיה, אפשרי כי קבוצה יהודית-פולנית זו פיתחה קשרים קבוצתיים בארבעת חודשי שהייתה במלשו[ii].

אקשרים חיוביים בין האסירות אלא שוביים בין האסירות אלא שאף עודדו קשרים אלה.ת הפינוי לשוודיה ואף החזיק מעמד לאחר הפינוי. שהכיל יהוניכר כי לא היה ארגון חברתי גדול יותר בקרב היהודיות ההונגריות שנותרו במחנה. באוהל הנודע לשמצה, ולאחר מכן בצריפים ההרוסים בהם הן שוכנו, לא הייתה להן אפשרות להתגונן מפני ה-“Blockälteste” וכן מפני ה-“Stubenälteste” אשר באופן שיטתי גנבו את מזונן ומנעו מהן גישה למתקני הרחצה הדלים ולבתי השימוש של הצריף. למרות שלקבוצות הקטנות בקרב היהודיות ההונגריות היה ככל הנראה תפקיד משמעותי, לא ידועה לנו פעילות קבוצתית רחבה יותר. סרן טובל מתארת כי סיפרה לבנות קבוצתה סיפורים מילדותה וממנהגי משפחתה הכפרית והמסורתית, אשר לרוב נטו להסתיים בתיאורים של האוכל הנהדר שהוגש בחגים[iii].

מפתיעה העובדה כי אפילו בין חברות הקבוצה הגדולה (שמוצאן מארצות שונות) של ניצולות "צעדת-המוות" של אושוויץ בינואר 1945, אשר לרבות מחברותיהן הייתה היסטוריה משותפת מימי עבודתן בבית החרושת “Union” באושוויץ (וחלקן אף השתתפו בפעילויות מחתרת), קשרי הקבוצה נותקו בימי הצעדה ואחריה[iv]. למרות שלפחות 81 מעובדות ה-“Union” נשלחו לנוישטט-גלווה וחיו שם בתנאים קשים של רעב ומחלות, אפילו עברן המשותף לא היווה בסיס מספק ליצירת קבוצה גדולה. רק לאחר המלחמה הקימו ניצולות ה-“Union” ארגון עולמי.

למרות שלא היה כל ארגון קבוצתי נרחב או בינוני בקרב אסירות התקופות הרביעית והחמישית, אין ספק כי הרקע המשותף של אלה שבאו מאותן ארצות, ובמיוחד מאותן הערים (לדוגמא, הנשים שבאו מהערים לודז', פיוטרקוב, קרקוב ובודפשט), איפשר פעילויות כגון סיפור תכנם של ספרים, דקלום שירים, והאזנה לאחת מהאומניות שהיו במחנה, אשר מספרן היה גדול במפתיע. בקרב קבוצה גדולה של נשים ונערות מפולין ומאוקראינה, ששהו בתנאי רעב במלשו, ברכת-הבוקר השכיחה הייתה "מה את מבשלת היום?". חלקן תיארו Pierogi וכן Knishes, וכולן ידעו ששתיים מהן שמרו על כשרות והאזינו לפרטי מתכונים של מרקי-עוף ואטריות[v].

לסיכום: מצאנו כי בנוסף להעדר תודעה יהודית משותפת היו שלוש מכשלות עיקריות להיווצרות קשרים ופעילויות בקרב קבוצות גדולות יותר של אסירות רוונסבריק היהודיות בתקופות הרביעית והחמישית: חוסר היציבות שנבע ממשלוחים למחנות עבודה חיצוניים, התנאים הקשים שהביאו לאדישות ולאחוזי תמותה גבוהים ביותר, והמתחים שנוצרו בעיקר בגלל קשיים בתקשורת.

ואף על פי כן, היו גם מקרים נדירים של התגברות על עוינות ומתחים בין קבוצות יהודיות שונות, וכן מקרים של מנהיגות ויוזמה. מספר דוגמאות: מנהיגות וגבורה התבטאו בנאום ובשירה של פרנקה (Franka) במשלוח בורגאו[vi]; סיפור של Irmgard Judith Berger, כיום Becker, שבעת שהותה במלשו אמה, Pepi Berger, מנעה את השלכת הנשים הגוועות מטיפוס (אשר זיהמו את סביבתן) אל מחוץ לצריף כשהיא משכנעת את חברותיה לצריף שכיהודיות אסור להן להפקיר את אלה שעל סף מוות.

מקרה יוצא דופן של ארגון מוצלח בקבוצה גדולה, שהתקיים במשך התקופות הרביעית והחמישית, היה זה של כמעט 500 נשים ונערות שנשלחו מאושוויץ למחנה העבודה הקטן שכלל יהודיות בלבד, קרופ/נויקלן. הארגון המשיך להתקיים גם בתקופה הקצרה בה שהו ברוונסבריק, איפשר להן להתפנות כקבוצה לשוודיה ואף החזיק מעמד בשוודיה.

באשר לתפקידן הבעייתי של “Funktionshäftlinge”, רובן של אלה שלא היו יהודיות מנעו את יצירתה של כל סולידאריות בקרב האסירות היהודיות. תפקודה החיובי של ה“Blockälteste” היהודייה אולגה בנריו בתקופה הראשונה הוזכר לעיל. מאוחר יותר, במחנות העבודה, היו מספר יהודיות  בין ה-“Blockälteste” ואף בין ה-“Lagerälteste” (מנהיגת מחנה). ניצולות אחדות מספרות על נשים יהודיות אותן כינו "העלית של אושוויץ" שלאחר מינוין התנהגו בצורה גרועה, אך לעומתן היו מספר “Blockälteste” , "Stubenälteste" וכן “Lagerälteste” יהודיות הגונות ובעלות-תושייה במחנות העבודה, אשר לא מנעו יצירת קשרים חיוביים בין האסירות ואף עודדו קשרים כאלה[vii].

להוציא את קבוצת קרופ/נויקלן (Krupp/Neukölln) אשר רק עברה דרך רוונסבריק, קבוצות גדולות לא נמצאו במחנה בזמן התקופה שבין אוגוסט 1944 ועד לסוף המחנה (תחילת מאי 1945). רק קבוצה בינונית אחת שנוצרה למטרה מיוחדת נזכרת על ידי ניצולים של התקופות הרביעית והחמישית: קבוצה כזו הייתה "קומנדו-הקבורה" שאורגנה על ידי רנה קורנרייך (Rena Kornreich) בנוישטט-גלווה (Neustadt-Glewe); בעקבות יוזמתה ובקשתה כללה הקבוצה עשר נערות אשר התנדבו להעביר מדי יום את הגופות שנערמו מחוץ לצריף החולים (Revier) על עגלה עם ארגז אל אזור קבורה, תחילה בבית הקברות של נוישטט-גלווה ולאחר מכן ביער[viii].

עד כה עסקנו בסיבות לחוסר ארגון חברתי של כלל היהודיות במחנה, ואף בארגון של יהודיות שהגיעו מאותה ארץ. וכעת אעבור לטענתי העיקרית, והיא כי לקשרי ה"קבוצות-הקטנות" או "משפחות-המחנה" היה תפקיד מכריע בחיי הנשים היהודיות שהיו אסירות במחנה הריכוז רוונסבריק. לטענתי זו הייתה צורת ארגון מיוחדת השונה מזו שהתקיימה בין אמהות וילדיהן הצעירים עד גיל 13.  אתאר ראשית את מצבם של הילדים. המשך...


[i] לפי ראיון עם גברת יהודית טאובה (שם בזמן המלחמה Jolanta Aufrichtig (Arato) ) עם יהודית בובר אגסי, 10.09.1997.

[ii] חשוב לציין כי כמעט אף לא אחת מהיהודיות הפולניות שהגיעו לפני סוף 1944 נשלחה ממלשו להסג-לייפציג.

[iii] Sara (Seren) Tuvel Bernstein, op.cit, pp. 229-230

[iv] Vago, Lidia Rosenfeld, One year in the Black Hole of our Planet Earth, Petah-Tikva, Israel, 1995 (119 pp., unpublished ), pp. 43, 52

[v] Halina Nelken, op. cit., pp. 249-250

[vi] Dr. Eva Danos Langley, Prison on Wheels: From Ravensbrück to Burgau. Daimon Verlag, Einsiedeln, Switzerland; 2000, pp. 76-79.

[vii] לדוגמא: Edita Kornfeld, עורכת הדין הצ'כית אשר מונתה כראש המשרד או ה"Blockälteste" בקרופ/נויקלן, וPaula Katz-Eisen בנוישטט-גלווה - Anna Szyller-Palarczyk מצהירה כי היא ועוד אסירה פולניה, Wanda Marosanyi, שרדו את המחנה הודות לה (Karl Heinz Schütt, Ein vergessenes Lager?(I) – Über das Aussenlager Neustadt-Glewe des Frauen- KZ Ravensbrück, 1997, p. 28).

[viii] Kornrich-Gelissen, Rena, in: Karl Heinz Schütt (I) , op. cit., 1997, pp. 60-61.

 

   תגובות של גולשות:       שילחי לחברה                 כיתבי אלי! 
   
_____________________________________________