משפחות מחנה - נשים בשואה

מאת: יהודית בובר אגסי

מתוך כנס: נשים ומשפחה בשואה - הבט מגדרי

Women and Family in the Holocaust – a Gender Perspective

 

עוד ב"הדרך למעלה:

 

 ארכיון מאמרים

  בריאות

 כל הטיפים

  סגנון חיים

  יעוץ

  כיתבי לנו

 

אף לקבוצות האוסטריות, הצ'כיות, הצרפתיות והנורבגיות, שכללו בעיקר אסירות על רקע פעולות התנגדות, היה ארגון קבוצתי מפותח ומנהיגיה כולן (או לפחות מרביתן) לא היו קומוניסטיות.

 

האם היה זה כלל אפשרי עבור האסירות היהודיות של רוונסבריק לפתח ארגון שיכלול את כל או רוב האסירות היהודיות במחנה בזמן מסוים, או לפחות ארגון או ארגונים של יוצאות הארצות העיקריות של היהודיות? מאחר ותנאי החיים השתנו באורח רדיקאלי עם מעט המשכיות ביו האוכלוסיות היהודיות שם בזמנים שונים, רצוי לחלק את שש שנות קיום המחנה לחמש תקופות. התקופה הראשונה היא משנת 1939 עד לסוף חודש ינואר 1942, כאשר כמעט כל האוכלוסייה היהודית של המחנה נרצחה בתאי הגזים של euthanasia של ברנבורג. התקופה השנייה היא מחודש פברואר 1942 עד סוף חודש פברואר 1943, שאז שארית האסירות היהודיות שם נשלחו למחנה אושוויץ והמחנה נעשה ,נקי מיהודים, judenfrei . התקופה השלישית היא מחודש מרץ 1943 עד לסוף חודש יולי 1944, כאשר הגיעו קבוצות מיוחדות של נשים יהודיות וילדים יהודים. התקופה הרביעית היא מחודש אוגוסט 1944 עד לסוף אותה שנה במוצהר למטרת להעסיקן בעבדות בתעשייה המלחמתית במחנות עבודה חיצוניים. ולבסוף, התקופה החמישית בה היה מחנה רוונסבריק מחנה השמדה, והיא התקופה שהחלה בתחילת השנה והסתיימה בחודש מאי, בסוף קיום המחנה ובסיום המלחמה, כאשר המינה היה לא רק מחנה מוות אלא מחנה השמדה מצויד בתא-גזים משלו.

כיצד יכלו האסירות היהודיות להתארגן? ניכר כי לאסירות היהודיות של רוונסבריק חסרו היסודות ההכרחיים ליצירת ארגון חברתי מוצלח אשר נמצאו בקרב הקבוצות הלא-יהודיות שהזכרתי. חסרה להן מולדת משותפת, לאומיות משותפת: הן הגיעו מ-15 ארצות שונות. אפילו בארצות בהן תושבים יהודים רבים החשיבו עצמם כאזרחים נאמנים ואף פטריוטיים, כמו למשל באיטליה ובהונגריה, ההנהגה הפוליטית המקומית שיתפה לבסוף פעולה עם הגרמנים באיסוף, מאסר, גירוש והרס האוכלוסייה היהודית. לא רק לכלל האסירות היהודיות, כי אם גם לכל קבוצת "מוצא" יהודית, חסרה אידיאולוגיה פוליטית משותפת, ואף אמונה, נוהג וארגון דתיים משותפים. האידיאולוגיה הציונית ותנועות הנוער הציוניות השפיעו בעבר רק על מיעוט בקרב האסירות היהודיות. רק בקבוצה הגדולה של ניצולות לודז' יותר נשים צעירות זכרו את חברותן בארגונים ציוניים.

באשר לדת, מספר משמעותי מקרב האסירות היהודיות שהגיעו מפולין, מאזורים כפריים בהונגריה, מאזורים ברומניה וסלובקיה שסופחו להונגריה, וכן מבלגיה ומארצות השפלה, מוצאן ממשפחות מסורתיות. רבות מהן היו בנות למשפחות מורחבות בעלות קשרים הדוקים. משפחותיהן עדיין חגגו חגים יהודיים, שמרו על דיני כשרות ואף התנגדו לנשואי תערובת. הן קיבלו את עובדת היותן יהודיות. עם זאת, ככל הנראה לא שימש הרקע הדתי המשותף של חלק מהאסירות היהודיות מארצות שונות בסיס מספיק לארגון משותף. יש לזכור שני גורמים נוספים: ראשית, יכולת התקשורת בין יהודיות מארצות שונות הייתה מוגבלת; שנית, באופן מסורתי היה לנשים יהודיות תפקיד נמוך מזה של הגברים בטקסים, בתפילה, ובעיקר בלימודי הדת.

רבות מהיהודיות העירוניות שקיבלו חינוך טוב יותר באו מרקע פחות או יותר דומה[i]; אך בקיאותן של רוב האסירות היהודיות בתחומי התרבות היהודית – הדת, ההיסטוריה, הספרות והמוסיקה -- לא הספיקה לבנייתו של קשר מהותי ביניהן. יחד עם זאת, עבור כמה מהן חוויותיהן הקשות גרמו להן לפתח מעין מודעות או גאווה לאומית יהודית. ניצולה ישראלית אחת אשר הייתה ילדה ברוונסבריק והתגוררה שם עם אמה בצריף משותף עם נשים יוגוסלביות לא-יהודיות, מספרת שכאשר נשים אלה, אשר כולן נאסרו בשל פעולות התנגדות לכובשים הנאצים, באופן סדיר קיימו פעולות חבלה קטנות בעת העבודה ועל כן כל הצריף נענש – היא שאלה את אמה: "מדוע הן עושות זאת?"; אמה ענתה: "משום שיש להן מולדת". באותה עת היא החליטה שגם היא רוצה שתהיה לה מולדת, ושבבוא העת תלך לשם. הניצולה האמריקאית הלינה נלקן מתארת ביומנה המרשים מגטו קרקוב וממחנה הריכוז פלשוב (Plaszów) איך, כנערה בת 17 שגדלה במשפחה מתבוללת ותרבותית ממעמד הביניים הגבוה, היא פיתחה מודעות יהודית לאומית. לאחר רצח המוני בגטו, היא כותבת: "אלו מילים יכולות לתאר כיצד אנו נטבחים? זה גרוע מאשר כצאן לטבח. מדוע? במה פשענו? ...כמובן שאני יודעת – אנחנו יהודים. לפתע פתאום, עם המטאטא בידי – הזדקפתי, כאילו ייסורי הלאום שלי העניקו לי כוח וגאווה. ברגעים אלה הבנתי את עוצמת הקשר שיוצרים ייסורים משותפים. הלאום שלי! הלאום היהודי שלי, איני רק בת הלאום הפולני כפי שחשבתי עד כה.[ii]"

העובדה החשובה ביותר היא שהאסירות היהודיות חסרו את ההכרה העמוקה שהייתה מנת חלקן של כל האסירות הלא-יהודיות שנאסרו בשל התנגדות פוליטית/דתית לנאצים – אשר סבלן הוא תוצאה של פעילות אפקטיבית קודמת כנגד המשטר של רודפיהן. למרות שבתקופה הראשונה והשנייה (1939 עד סוף ינואר 1942, ופברואר 1942 עד סוף פברואר 1943) הגם כי ה-SS עדיין ייחס בכזב סיבות שונות למאסר האסירות היהודיות, מרביתן נרדפו ונאסרו עקב היותן קבוצה שהוגדרה על ידי הנאצים בתור "גזע נחות", קבוצה אשר – עם פרוץ המלחמה – הוכרזה כאויב העם הגרמני ונידונה כולה למוות על ידי ההנהגה הנאצית.

הגם כי במשך כל חמשת התקופות רוב האסירות היהודיות שוכנו עם יהודיות בלבד ועבדו בקבוצות עבודה יהודיות, וכל קשר בינן לבין אסירות לא-יהודיות היה נדיר (קשרים אלה דוכאו ואף נאסרו על ידי ה-SS), תנאים שאפשרו או הכשילו ארגון פנימי בקרב היהודיות השתנו מתקופה לתקופה.

במשך התקופה הראשונה, כמעט כל האסירות היהודיות חיו בגרמניה או באוסטריה. הן דיברו גרמנית, למרות שבאו ממוצא ורקע חברתי ועמדות פוליטיות במגוון רחב. כמעט כולן שוכנו ב-“Judenblock” (צריפים 9 וכן 11), ובשנים 1940 וכן 1941 הייתה להן “Blockälteste” יהודיה. מכאן שבתקופה זו -- כאשר התנאים הכלליים של דיור, היגיינה ומזון היו פחות נוראים מאשר בתקופות יותר מאוחרות -- על אף ההפרדה, משימות העבודה הקשות במיוחד, וההשפלות המיוחדות, אשר היו מנת חלקן של היהודיות, היה סדר יחסי בחיים הפנימיים ב- “Judenblock”. במשך זמן מה מספר נשים אמיצות ומשכילות אף ארגנו בחשאי פעילויות תרבותיות וחינוכיות קבועות. על כן, במשך תקופה זו אכן פעל ארגון חברתי מסוים בקרב האסירות היהודיות למרות הסכנה התמידית של רדיפה ועונש מידי רשויות המחנה.

לאחר הרצח ההמוני של כמעט כל האסירות היהודיות של שתי התקופות הראשונות, שהתבצע בתא הגז של Bernburg ליד Dessau בין פברואר לאפריל 1942, כמעט בלתי אפשרי לצפות ליצירת ארגון יהודי בקרב המספר הזעום של הניצולות או הקבוצה ההטרוגנית של מספר מאות יהודיות שהגיעו לפני המשלוח הענק לאושוויץ ביום ה-5 לאוקטובר 1942.

במהלך התקופה השלישית – שנת 1943 ועד לסוף יולי 1944 -- תקופת "הקבוצות המיוחדות", ידוע לנו על מידה מפתיעה של התארגנות חברתית בקרב הקבוצות המשפחתיות שהגיעו ממחנה המעצר ההולנדי ווסטרבורק Westerbork)), אשר בעקבותיה הוקמה כיתת לימוד עבור הילדים האסירים ברוונסבריק[iii]. משפחות אלה ככל הנראה הכירו ביניהן עוד בווסטרבורק. ידוע לנו אף על מסיבות ימי הולדת לילדים, קבוצות של חברויות בין הילדים, משחקים בחוץ, ואספקה של נייר ועפרונות עבור הילדים[iv].

לעומת זאת, אין בידינו כל עדות להתארגנות חברתית דומה בקרב הקבוצה הבלגית, רובה נשים ממוצא ספרדי או ספרדי-למחצה שטענו לאזרחות טורקית, אשר הגיעו מבריסל וממחנה המעצר מלין (Malines). המשך...


[i] לדברי סרן טובל ברנשטיין (Sara (Seren) Tuvel Bernstein, The Seamstress, Berkley, New York, 1997, p. 228 ): "לילי ועוד אסירות רבות אחרות במחנה היו בנות למשפחות מעורבות בהן מנהגים יהודיים לא נשמרו כבר במשך דורות".

[ii] מתוך: Halina Nelken, And Yet I Am Here!, Amherst, 1999, pp. 173-4; ההדגשות במקור. אחרי פלשוב היא נאסרה באושוויץ, רוונסבריק, מלשו והסג-לייפציג.

[iii] לדברי הניצולה הישראלית יהודית הריס (שמה בזמן המלחמה היה Judith Hirsch) בראיון שנערך ב 26.08.1997 על ידי אדריאנה קמפ: "גברת קראוס לימדה את הילדים בהולנדית".

[iv] כפי שסופר על ידי ארתור אברהם (בומה) שטהל ז"ל, בראיון עם יהודית בובר אגסי ב 16.03.1998.

 

   תגובות של גולשות:                        שילחי לחברה           כיתבי אלינו! 
   
____________________________________________