שייכות, משמעות, יכולות ויצירת קהילות חדשות

מאת: עדנה אפק

 

 

עוד על אינטרנט:

נשים ישראליות ברשת

מה רוצות נשים באינטרנט?

ללא מוצא - על רצח ואינטרנט

ה"אחר" באינטרנט הישראלי

יחסים תומכים באינטרנט

סיוע נפשי באינטרנט

חינוך בעידן הוירטואלי

העצמת נשים באינטרנט - האור והחשיכה

 

עוד על חינוך:

תרומת פינת המשחק להתפתחות הילד

אמא טובה יותר

הורים טובים מדי

לפתח את "הקול הפנימי" של ילדך הצעיר

ילד ממזר? יש צרות גדולות יותר

אימהות ובנות: ציפיות ואכזבות
נולדו כדי למרוד
הילד רוצה לשחק רק עם בובות!

איך מתבוננים בנפשו של הילד?

 

יש מי שרואה את העולם כמחולק לטוב ולרע. לשחור וללבן, ליפה ולמכוער. מי שמחלק את העולם לאו-או, קרוב לוודאי שיבחר באו אחד, ויצדד בו ובו בלבד, ויבחר להתעלם או לדחות את האו השני.

 

יש מי שרואה את העולם כשלימות. בתוך אותה שלימות, בתוך אותה יחידה, מצויים גם הטוב וגם הרע. דברים אינם מפוצלים, הם אינם או-איסטיים, הם גמגמיסטיים.

 

השכילה העברית לעשות בעניין זה וללמדנו  גמגמיזם מהו: בשורש ע.מ.ת מצינו את העמית וגם את מי שנמצא עימו בעימות, ובשורש ש.ח.ר את השחר ואת השחור. כך פני השטח הם גם הפנימיות והעונג איננו אלא נגע. ואלו רק דוגמאות אחדות בלבד.

 

גישות או-איסטיות או דיכוטומיות הן גם מנת חלקם של מעריצי הטכנולוגיה מצד אחד ומתנגדיה הגמורים מן הצד השני. אלה, חסידי הטכנולוגיה ירוצו אחר כל חידוש ויראו בה, בטכנולוגיה, מזור ופיתרון לתחלואינו וידברו עליה בסופרלטיבים, ואלה המתנגדים לה יצביעו עליה כעל שורש הרע.

 

התפיסה השוללת את הטכנולוגיה תטען שהטכנולוגיה היא משהו שמוביל אותנו ללא-אנושי, לפאסיבי, למכאני ולמנכר. התנתקות מן התפיסה האו-איסטית הזאת המנסה למיין דברים ל"טוב" ול"רע", תאפשר לנו לנהוג בטכנולוגיה באופן כזה שהיא תשרת את מטרותינו  האנושיות-ערכיות.

 

ובעניין זה אפנה שוב לעזרת השפה העברית. השורש נ.כ.ר מכיל  בו זמנית את שורשי הניכור ואת אפשרות הקירבה, ההיכרות. כך השימוש שלנו במחשב ובאינטרנט יכול לגרום גם לניכור ולחילופין לקרב רחוקים, להביא לידי היכרות וקרבה. משוררים וסופרים רבים, בני המאה ה-20 כתבו  בכאב רב על הניכור של החברה המודרנית, ניכור ואינדיבידואליזם שהם גם נחלת העידן הפוסט מודרני שבו  אנו עומדים.

 

"רק האבק ליווה אותי" אומרת רביקוביץ, "לילות רבים הייתי הוזה על בתים אחדים רטובים מאהבה", אבידן מספר שמה שנורא יותר מכל, מן הבדידות הגדולה, מן הכאב הגדול, זו העובדה הפשוטה, החותכת שאין לנו פשוט לאן ללכת., זך, יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים שאינם יודעים שהוא בהם מסתכל. עגנון מתגעגע לעיירה של פעם שבה היתה תחושה של קהילה ושל שייכות ושעכשיו נעלמו עד כדי כך, שאף אין מי שכדברי עגנון יתן בגד לנפש העירומה.

 

הצורך בשייכות, בלהיות חלק ממשהו, הוא אחד הצרכים הבסיסיים של האדם. מאסלו מציב את הצורך הזה באמצעיתו של סולם הצרכים שלו. הוא מדבר על צורכי שייכות או צרכים חברתיים – צורך באהבה, ברגשות, בהזדהות עם אחרים, בקבלה ובמתן סיוע.

 

והנה בעולם מנוכר, שסוע, מתפורר שאינו נותן מענה כדבריו של עגנון לנפש העירומה, מתחיל להיווצר זן חדש של קהילות המסוגלות להכיל אנשים מסוגים שונים, ללא הבדלי דת, גזע, מין, גיל, או כל קריטריון בדלני אחר. מה שמאפשר את צמיחתן של הקהילות החדשות הוא דווקא כלי שיש החוששים שהוא הוא הגורם לניכור, וכוונתי כאן למחשב ולאינטרנט.

 

וכדוגמה תובא קהילה מוכרת מאד באינטרנט, הלא היא קהילת ה"חברה".

הרצון לשייכות ולקשר כל כך רב, עד שהיום יש בה בקהילת חברה למעלה ממיליון ומאה אלף חברים, והיא ,כמדומה לי, הגדולה שבקהילות האינטרנט שבעברית.

בסיפורו התזמורת, עומד עגנון משתאה ושואל: כיצד אירע שכל מכריו ומכירותיו נזדמנו למקום אחד למקהלה אחת, ואני אומרת: לקהילה אחת. וכך אני מרגישה, ואפשר שגם אחרים, כאשר אני נכנסת לאתר החברה.

 

אני רוצה לומר מספר מילים על צורך אנושי נוסף והוא הצורך במשמעות.

בספרו "האדם מחפש משמעות" מדבר ויקטור פרנקל על הריק הקיומי, שמאפיין הרבה מן הקיום המודרני, ואני מוסיפה גם את הפוסטמודרני, הנובע מתחושה של חוסר משמעות לחיים.

 

פרנקל מלמדנו שכאשר אדם אינו מוצא משמעות לחייו הוא עלול לפנות לביטויים שליליים כגון:

                        שאיפה לכוח

                        שאיפה לממון

                        שאיפה לתענוג

מה שמציע פרנקל, כנגד הריק ואובדן המשמעות,הוא "נואו-דינאמיקה" וכך הוא אומר:

"הדינמיקה הרוחנית בשדה מתיחות קטבי, שבו הקוטב האחד הוא הפשר שיש להגשימו, והקוטב האחר הוא האדם שעליו תפקיד הגשמת הפשר. מתיחות כזו טבועה במהותו של האדם ולכן הכרח בה לתקינותו הנפשית" וכל החיים הם תנועה מתמדת בין השניים."

 

כדוגמה לתפקיד שאדם נוטל על עצמו, מבלי שצווה על כך, אביא את קהילת הארטכיב שבאינטרנט[1].

ה-Artchive הוא יציר רוחו של בחור בשם מארק הארדן, שאהבתו הגדולה היא האמנות הפלסטית. לפני כמה שנים יצר מארק אתר המוקדש כולו לאמנויות הציור והפיסול.

 

באתר קיים ארכיון ענק המכיל אלפי תמונות של טובי הציירים והפסלים, וכן הוא מספק הסברים מלומדים ומאירי עיניים על האמנים ועל התקופות השונות בתולדות האמנות. באתר מוזיאון וירטואלי, מדור תיאוריה וביקורת וקישורים למקורות אמנות באינטרנט.

 

בונה האתר יצר בית-קפה – קהילה אינטראקטיבית המיועד לדיון פתוח בכל היבטיה של האמנות, פורום המקשר בין אוהבי האמנות המבקרים באתר ויוצר קהילה חיה ופעילה שאנשיה תורמים זה לזה, ולכלל הנטיזנס, אלה, אזרחי האינטרנט.

 

את כל הדברים היפים הללו יצר מארק הארדן בזמנו החופשי, ללא כוונת רווח, אלא על מנת לשתף אנשים באהבתו הגדולה. הוא יצר מקום פתוח ופעיל שבו נפגשים אוהבי אמנות, לומדים אודותיה, נהנים מפירותיה ומשוחחים על היבטיה השונים. זוהי התגלמות יפהפייה של נתינה, של אהבה לאמנות ולאנשים.

בקהילת הארטכיב אנחנו יכולים לראות הן את הנתינה של מקים הקהילה והן את הנתינות הרבות של המשתתפים בה.פעולת הנתינה היא זו שמעניקה משמעות לאדם ועונה על צרכי ההערכה וההגשמה  העצמית.

 

האינטרנט מציע אם כן, דרך חדשה, סדר חדש שבו אין היררכיה וכל אחד שיכול מוזמן לתרום. באינטרנט  יש עדויות רבות לנתינה של ילדים, מבלי לבקש תמורה. החל באתרים שהם מקימים וכלה במתן עצות ומענים לאחרים.

 

את הסדר החדש הזה מעבירים הילדים מן המרחב הסייברי למציאות הפיסית. הם לומדים כיצד לעבור ממצב של מקבלים תדיר למצב חדש של מקבלים- נותנים- ומקבלים.

 

הצעירים של היום בחברה שלנו הם בדרך כלל בגדר מקבלים, בבית ובבית הספר. ההורים של היום משתדלים לתת לילדיהם כל כמה שהם יכולים, ולעיתים, כמעט ללא גבול והילדים נשארים בחזקת מקבלים עד גיל מבוגר, ואינם מעוניינים לעיתים לעזוב את הבית הנותן תדיר, כמו בשיר של אהוד בנאי "הילד בן שלושים".

 

מי שמתרגל רק לקבל, מתרכז בקבלה ובכמות ובתחליפים לפשר.

היום בידי הילדים כוח- יכולת- רב שצריך למצוא לו אפיק. הכוח הזה הוא השליטה בידע הממוחשב.

                        כל שעלינו לעשות הוא לחבר  את שלושת אלו: שמ"י

                        הצורך בשייכות

                        החיפוש אחר משמעות

                        היכולות :הידע הטכנולוגי שבידי הילדים

וליצור מצב שבו הילדים עוברים ממצב של מקבלים תמידיים, למצב של נותנים ומקבלים

 

להלן אביא דוגמא להיווצרות קהילה בהדדיות הפועלת על פי עקרונות אלו של שייכות, משמעות ויכולות.

אנחנו מצויים בעידן חדש. זו פעם ראשונה בהיסטוריה האנושית שילדים, בני דור הרשת, מחזיקים בידע הנחוץ גם למבוגרים. לפיכך בעולם ההי-טק, שבו ילדים מדברים "אינטרנטית" כשפת אם, רק הגיוני הוא לנצל את ידיעותיהם ולהכשירם ללמד את השפה החדשה למבוגרים, שעבורם שפת האינטרנט זרה וקשה.

בבתים רבים ובבתי ספר רבים מלמדים ילדים את הוריהם את מיומנויות המחשוב והאינטרנט.

 

בביה"ס לאוברטור שבוויצ'יטה שבקנזס, מלמדת אנה שישה מבוגרים את מיומנויות האינטרנט. אנה היא בת 9. אנה תלמידה בכיתה ג. אנה ותלמידי כיתתה לימדו במשך שנה 60 מבוגרים. זהו עידן חדש. עידן של היפוך ביחסים.

 

לצידה של מציאות תרבותית-תקשורתית-טכנולוגית משתנה זו, משתנה גם המציאות הדמוגרפית של החברה שלנו. ואתייחס כאן בעיקר לאוכלוסיית בני הגיל השלישי שהולכת וגדלה במהירות ובהתמדה ומונה היום קרוב ל- 800,000 נפש, אבל אחוז קטן בקרב בני הגיל השלישי משתמש במחשב או גולש באינטרנט.

 

לאור האתגרים של גידול במספר בני הגיל השלישי ושל ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה אני רוצה לספר על תכנית שיזמתי, "ילדים מלמדים קשישים את מיומנויות האינטרנט". תלמידים בכיתות, ה' ומעלה מלמדים את בני הגיל השלישי, בגילאי 90-60 ,את מיומנויות המחשוב והאינטרנט ולאחר מכן, כותבים הילדים יחד עם המבוגרים פרק מסיפור החיים של המבוגר מאד: יחד הם מחפשים מידע באינטרנט, יחד הם סורקים תמונות, יחד הם מעצבים את הפרק ומאוחר יותר יעלו אותו לאינטרנט.

 

הילדים מביאים את הידע הטכנולוגי שלהם והמבוגרים את ניסיון החיים שלהם, את ידע העולם ואת הניסיון שלהם.

 

פתגם אפריקני אומר: "כשמת אדם זקן, עולה ספרייה שלימה באש".בתכנית של "הקשר הרב דורי" אנחנו באים לשמר ולהציל מן האש את הספריות המצויות בראשיהם של קשישים.

 

וכך אמרה תלמידה בכיתה ה', ה בביה"ס "אלון" המשתתפת בתכנית:

"הסיפורים האלה של הקשישים לא נמצאים בשום מקום אחר. הם רק בראש של האנשים. זה היה מרתק וכל כך מעניין. כל פעם כשהיינו גומרים את הפגישה זה היה כאילו יצאנו מארץ האגדות.נכנסתי לעולם של דברים יפיפיים".

 

התכנית משלבת, אם כן, את הצורך בשייכות, הן של הצעירים המצויים בעולם כאוטי ומתפורר ולעיתים חסרים אוזן קשבת ומבוגר שיורה להם את הדרך, והן של המבוגרים שפרשו או הופרשו מעולם העבודה והעשייה, עם הצורך במשמעות, במילוי תפקיד בחיים, במה שפרנקל מכנה נאו-דינמיקה, בנתינה ובקבלה, עם היכולות המיוחדות של הילדים, מצד אחד ואלו של המבוגרים מצד שני.

 

הקהילה הפועלת בהדדיות עונה לתפיסתו של ליאו בוסקלייה שאמר:

"עולמנו זקוק מאד לעזרה. אנו החיים בו לא נוכל לשרוד בלעדיה. הצמיחה וההישרדות שלנו תלויים ברצוננו לתת זה לזה. זו אמת נדושה, אך בכל זאת נכונה... כל אחד מאיתנו יכול לעשות דבר מה. ברגע בו נושיט יד ונעשה דבר מה לעזרת הזולת, הגשמנו את האנושי שבנו."[2]

                                 

 

[2] ליאו בוסקלייה, אוטובוס לגן עדן, ע115


 

 ____________________

תגובות: כיתבי לנו                                     מעניין? שילחי לחברה   

 

 

________________________________________________