הורים טובים מדי

מאת:  חנה בית הלחמי

 

 

בית הנבחרות: מאבק החד-הוריות

מקקטוס לפרח

אמנו הנהג

רגישות תחושתית אצל ילדים

תשעה חודשים של טירוף חושים

זהירות - פצצות מתקתקות

הרטבת לילה

תשעה חודשים של טירוף חושים

להתחיל מבראשית - לידה

הריון: אור שמחה ובריאות

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

האם את אנורקסית?

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

מי מרגיז אותך?

על הספר:

הורים טובים מדי / אורלי פוקס-שבתאי, ד"ר שולמית בלנק

נראה לי שאני יכולה לזהות את הנחת המוצא של הכותבות במשפט הבא:
"
אם אני הקטן הצלחתי להכניע את הורי, כל אחד יוכל", אומר הילד בליבו, וחש בודד מול עולם המציאות המורכב והקשה (שם, עמ' 60).


כמו הרבה משפטים בספר, הסכמתי עם הנחת המוצא הזו , שעניינה הפגיעה האנושה בהתפתחות הרגשית, ההתנהגותית והיישומית של הילד/ה בהעדר גבולות.

 

העניין הוא, שהכותבות לקחו את עניין הגבולות למחוזות בהם קו הגבול בינם לבין הטפה פעילה להתעללות פיזית בילדים, דק מאוד. בקריאה רציפה של הספר, נשארים שני מושגים מהדהדים בראש: "עונש" ו"פליק חינוכי".

הספר, שערוך כמו ספר מתכונים אמריקאים עם דוגמאות פנטסטיות (מלשון פנטזיה) ברובן, יורה ירייה ומסמן סביבה את עיגול המטרה: התחושה (הטפלה משהו) שנשארת בפה היא של שתי גרופיות של פליק חינוכי ועונש, שסימנו סביב הטקטיקות האהודות עליהן את עיגול המטרה, של גידול ילדים בגישת הגבולות והמחיר האלטרנטיבי שעל הילד/ה לשלם על התנהגויות לא תקינות. הטקסט והדוגמאות המובאים בספר, מציירים הורים  "מחוקים" וילדים שמפעילים דיקטטורה קפריזית - בבחינת שחור לבן, שנפלא אולי לספר פופוליסטי אבל בעייתי כש(מה לעשות, קורה) נתקל בקוראים אינטליגנטיים, שגם יש להם/ן (רחמנא ליצלן) ניסיון ודעה מהורותם שלהם/ן.


בקיצור: השבוע מסתובבת באוויר (בעניין אחר), די הרבה, האמירה :"מקרים קיצוניים יוצרים חוקים רעים". פוקס-שבתאי ובלנק לקחו כמה מקרים קשים וראויים אולי להתייחסות ייחודית, והפכו אותם לחוק רע. ההתייחסות שלהן לפליק חינוכי ועונש היא צרה, מוגבלת, מתעלמת (ע"י אזכור חד מימדי ומגמתי בחלק מהמקרים וע"י הכחשה ודה לגיטימציה לנימוקים וזרמים אחרים) מהנזקים והמורכבויות של "פליק" ו"עונש". במקרה הטוב, הן מציגות את הגישות השוללות פליק ועונש, כפארסה חינוכית. את עצמן הן מציגות, באופן די ברור, כאמת אחת ויחידה ובתור אילו שנאלצות להתמודד עם הכישלונות הנוראיים של כל התפיסות החינוכיות האחרות. שלא לדבר על התחושה שעלתה בי לאורך הקריאה, ששתי ה"מאמינות" עוסקות בהטפה פעילה. "אנחנו מאמינות" הוא ביטוי שחזר על עצמו הרבה לאורך הספר, כפתיח להמון משפטים שהסאב-טקסט שלהן הוא דה לגיטימציה למצב או גישה שקדמו לאותו משפט.

כל אחת מאיתנו אומרת את דעתה כאם ואשה בפורומים שונים. הן כתבו על זה ספר. ספר על דעה לא משכנעת במיוחד. ניזקקותן לשלילת הגישות האחרות, משקפת משהו על ערכה של דעתן שלהן.

 

ובכל זאת:

עולה בספר השאלה - איך מציבים גבולות ואיך משנים מצב שנראה חסר תקווה לשינוי?  

 

נכון שהמסה המרכזית בטקסט היא של פתרונות אלימים וחד ממדיים, אולם חשוב בכ"ז לחלק מההורים, המתלבטים בשאלת הגבולות, לקרוא את הספר הזה, משתי סיבות:
 

1)  כשמפרקים את האלימות וההטפה לאלימות מהפתרונות המוצעים בספר, נשארים העקרונות, שבמצבי העדר שליטה בבית ובילדים, יכולים אולי לעזור להורים לתפוס כיוון.


2)   הספר, במופרכות הטקסטים, הפתרונות והדוגמאות המובאות בו, עושה עוד משהו: הוא מסייע לנו "לצאת מהריבוע" ולחשוב חשיבה יצירתית יותר על פתרונות לא קונוונציונאליים. בין אם מתוך היותנו עדות לחשיבה לא נורמטיבית על שכר ועונש (פיזי מתון...) של הכותבות (ה"יוצאת מהריבוע") ובין אם מתוך כך שהטפה שם, לאלימות כגישה חינוכית גורפת ושיטה בלעדית להצבת גבולות, מכעיסה ומקוממת אותנו.

כל עוד לא תתנו פליקים לילדים שלכן ולא תגדירו סנקציה, מסגרת ומחיר אלטרנטיבי, בביטוי (המזעזע בפטרנליזם שבו, ופטרנליזם הוא אלימות פסיבית לשמה): "עונש", הכל בסדר.

 

 קריאה מהנה (או לא).

 

חנה בית הלחמי

(אם שמאמינה בחינוך עם גבולות ומצליחה לעשות את זה בלי אלימות).
 

קישורים

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=43349188

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=192&msgid=43295128
   ____________________

תגובות: כיתבי לנו                               מעניין? שילחי לחברה   

   

_________________________________________________