מהי אוטופיה עבור ילדים? 

מאת: מיכל בן טובים

 

 

עוד:

תשעה חודשים של טירוף חושים

להתחיל מבראשית - לידה

הריון: אור שמחה ובריאות

תזונה ומתח

תזונה וחיי המין

השמנה - מחלת המאה

ויטמין אי וצלקות

סידן - המציל הלבן

עצמותי המתפוררות וצריכת החלב

עד העצם - על אוטיאופרוזיס

סעודות היופי

האם את אנורקסית?

יופי חיצוני מתחיל בפנים

מי מחזק אותי? ויטמין בי12

מעשנות ותזונה נכונה בגיל ההתבגרות

תרומת הטיפול הפמיניסטי

 

כשהייתי קטנה אמרו לי, שהילדוּת שלי נפלאה יותר מילדוּת באמריקה: ילדים באמריקה הגדולה בכלל לא משחקים ברחובות, שקועים כל היום בטלויזיה ופוגשים זה את זה רק בחוגים. אצלנו בשכונה חוגים היו עונש. מי שהלך לחוג פספס ארועים חשובים: השטת סירות נייר בשלוליות או סתם משחק של "שלוש מקלות".

 

כך גדלו ילדים בישראל עד סוף שנות השמונים. האם היתה זו ילדות טובה יותר מזו של היום? האם יש קשר בין האופן שבו ילדים גדלים היום ובין הצורך הגדל והולך בטיפולים פרא-רפואיים לילדים? האם זכרונות הילדוּת שלי הם נוסטלגיה בלבד? ואולי הם סוג של אוטופיה?

 

הכנסנו שתי קבוצות של ילדים ל"מעבדת האוטופיה": כל קבוצה שלחנו לאי בודד (הקבוצות לא ידעו זו על זו). השארנו את הילדים לבדם. הם לא הוכשרו לחיי הישרדות ולא הכירו זה את זה קודם לכן. כל קבוצה התבקשה לכתוב את קורותיה.

התוצאה של הקבוצה הראשונה: "אי הילדים" של מירה לובה.

התוצאה של הקבוצה השניה: "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג.

הקבוצה הראשונה הסתדרה נהדר, הצליחה לנצל את הכישורים השונים של בני הקבוצה על מנת לשרוד והתגברה על הגורמים בתוכה שהפריעו לסדר הטוב. כל זאת על-בסיס ערכים מוצקים וכישורים צופיים מרשימים.

הקבוצה השניה הגיעה לתוהו ובוהו של אלימות, עד כדי רצח, ובסופו של דבר המחישה את כל יצרי ההרס של האדם המתפרצים מחוץ למסגרת הנורמטיבית – את הטבע הקמאי שאנחנו נוטים לייחס לחיות.

 

התוצאות הקיצוניות של "מעבדת האוטופיה" הספרותית שלנו, נבעו מן העצמאות שזכו לה הילדים מן העולם ההורי. מאוד רוצים היינו להאמין עם מירה לובה, שהילדים יסתדרו מצויין בכוחות עצמם, שיבראו לעצמם אוטופיה באי הילדים. אבל כיצד נגן עליהם מפני הסכנות שאותן מתאר "בעל זבוב"? יחד עם ויליאם גולדינג אנו חוששים ש"אוטופית-הילדים" עלולה להפוך למציאות מפלצתית. מסתבר שזהו כלל יסודי באשר לחייהם של ילדים: המרחק והקירבה להורים ולעולם המבוגרים צריכים להיות מווסתים נכון על מנת שהילד יהיה מאושר ויתפתח באופן האופטימלי.

 

האופן שבו גדלים ילדים כיום מתעלם, במובן מסוים, מן הכלל הזה. היות שהרחוב נתפס כמסוכן, נעלמו משחקי השכונה והרחוב. אך משום שההורים עובדים עד מאוחר, הילדים נמצאים בצהרונים, במועדוניות ובחוגים במשך שעות רבות כל יום. מסגרות אלו תמיד מכילות קבוצת ילדים ומבוגר אחראי (אחד או יותר). במועדוניות ובחוגים השונים הילדים מקבלים הוראות. בין אם מדובר בהכנת שיעורי בית ובין אם מדובר במשחק, הילדים כפופים להנחיותיו של המבוגר.

 

כמו כן, בדרך כלל מקובצים הילדים במסגרות הללו בקבוצות גיל אחידות. כך יוצא שהילדים נמצאים שעות ארוכות מחוץ לביתם הפרטי, בתוך מסגרות עם פעולות מונחות. כמו כן, רוב היום הם נמצאים בקרב בני גילם. היות שכך, לא ייפלא שכשהם מגיעים הביתה, הם נחים מול הטלויזיה או המחשב. הם לא מכירים את הילדים האחרים שגרים באותה שכונה, הפעילות המוטורית שלהם מועטה, הזמן שלהם עם הוריהם מוגבל ואין להם כלל הזדמנות ליזום ולהמציא משחקים. מה אבד לנו עם השתנות דפוסי הילדות, מאז שנות ילדותי שלי ועד היום?

 

המרחב:

הרחובות והשכונות, שהיו פתוחים למשחקים עד סוף שנות השמונים, נעלמו. אין מדרכות פנויות לסטנגה ("פינות") כי מכוניות חונות על כל פיסת מדרכה פנויה. הכביש עמוס הרבה יותר, ולכן מסוכן לשחק בצידו. אין כמעט שטחים ירוקים ואין בכלל שטחים פתוחים לא מעובדים.

הפחד של ההורים והילדים מפני פיגוע חבלני או מעשה פשע משאיר את הילדים בבית.

גם אם משפחה זו או אחרת תרשה לילדיה לצאת לשחק ברחוב, הם יהיו שם לבד.

רק בשכונות המצוקה ובשכונות החרדיות עוד נותר משהו מן ה"מרחב השכונתי".

 

הפעילות המוטורית:

טיפוס על עצים, ריצה בזמן תופסת, קפיאה על המקום ב "1-2-3 דג מלוח", הסתתרות בזמן מחבואים, כדורגל, כדורסל, שוטרים וגנבים, 7 אבנים, גולות וגוגואים – כל  אלו הכתיבו לילדים שהינו אנחנו פעילות מוטורית בלתי פוסקת. מי שלא הצליח לשחק 5 אבנים, ישב והתאמן כדי להיות ב"חבר'ה". כך גם מי שנכשל כל הזמן ב21 ("עם פיצוצים" !) ומי שלא הצליח לטפס על העץ.

בזמן האחרון מתפרסמים מאמרים על הקשר בין היעלמות משחקי השכונה וחולשתם השרירית של הילדים. חוגי "ספורט טיפולי" נפתחים בקצב מסחרר וקופות החולים כורעות תחת העומס של הכנת הילדים לכיתה א'.

 

הפעילות המוטורית במרחב:

כדי להתחבא, לשחק "סימני דרך" ולדעת לחזור הביתה בשלום, יש צורך במידה לא מועטה של "התמצאות במרחב". גם זאת פונקציה שעברה מן העולם יחד עם משחקי-השכונה. גם זאת פונקציה שהפיצוי להיעדרה ניתן בטיפולים פרא-רפואיים.

 

משתנים חברתיים:

כשאין מבוגר אחראי, על הילדים להסתדר בעצמם. הם יכולים לא לעשות כלום וסתם "לשבת על הברזלים" או לחילופין לשחק במשהו, למשל "סכין תוקע" או "שמות" ( אם גדלתם באזור שונה משלי, אולי קראתם לזה "עמודו" או "חיי שרה"). אבל איך מחליטים מה לשחק ? ומי מביא כדור ? ואמא של מי מסכימה לתרום סכין ? ומה אם יש יותר ילדים מכפי שנכנסים למעגל שעל החול ?

כל הדילמות הללו נפתרו ברחוב, בלי מבוגר אחראי. הילדים נאלצו להתמודד זה עם זה. זה גרר עלבונות ולפעמים גם מכות, אבל הביא גם לפיתוח כישורים חברתיים, ידע על "איך להסתדר בעולם" (ואולי גם "איך לסדר אותו"). אבל כאשר נמצא בסביבה מבוגר אחראי, כל הדילמות מופנות אליו. הילדים לא מנסים להתמודד עם הבעיות באופן עצמאי.

 

חברה רב גילאית:

אפשר שזה האובדן הכואב ביותר. לכל שאר הדברים שנעלמו עם משחקי הרחוב אפשר למצוא תחליף: כבר נפתחו בארץ חדרי כושר נסיוניים לילדים (האם אתם מזדעזעים מכך כמוני ?) וקבוצות חברתיות אפשר גם לקיים בהפסקות בבית הספר, אבל חברה רב גילאית הולכת ונעלמת מן העולם.

בחברה רב גילאית הילדים הגדולים אחראים על הקטנים. הם גם היוזמים והמנהיגים. הילדים הקטנים לומדים מהגדולים. כשהיתי בכיתה א' אני וחברי (קבוצה גדולה של ילדים) היינו הולכים ביחד אחרי הלימודים להביא את האחים הקטנים שלנו מהגן. היתה לנו אחריות. במחנה שבנינו על העץ בשכונה ערכנו מפגשים של ריגול מחתרתי. הקשבנו לילדים הגדולים. הם פיקדו עלינו. כך למדנו ולימדנו, נשאנו באחריות ולמדנו לקבל הוראות, העלינו רעיונות בתורנו ושמענו לרעיונות של אחרים בתורם.

היסוד הזה, החשוב כל-כך,  נעלם מסביבת הילדות בישראל של היום כמעט באופן מוחלט.

  

אבל האם החברה שגדלנו בה היתה אוטופית ?

הרי יש לי גם זכרונות קשים: מריבות, השמצות, חרמות, ילדים שנזקקו לעזרה אבל אף אחד לא ידע שאפשר וצריך לעזור להם[2]...

האם האוטופיה אפשרית רק בדמיון הספרותי הקולקטיבי שלנו ?

 

גם אם אי אפשר להשיב לחיים את השכונה של פעם, אפשר לדעתי להחיות את היסודות החיוביים שאבדו עם אובדנם של משחקי הרחוב; לשלב את היסודות הללו במסגרת המתאימה למציאות זמננו (מבחינה טכנולוגית, חינוכית וחברתית). אז, אולי, תתהווה מעין אוטופיה.

 

בדמיוני אני רואה מתנ"ס אלטרנטיבי, שבו חצר גדולה שחלקה מטופחת וחלקה מוזנחת לחלוטין. בחלק המטופח יש מתקני משחק ופעילות מסוגים שונים ודשא גדול ולא מישורי. בחלק המוזנח יש צריף ישן, עצים שונים קלים לטיפוס והרבה חול ועשבים. החצר נמצאת מאחורי בניין. בבניין חדרים קטנים ואולמות גדולים, אזורים מקורים פתוחים וסגורים.

 

זמן הפעילות במתנ"ס שלי מחולק לשני חלקים עיקריים: חלק מובנה וחלק חופשי.

בחלק המובנה הילדים נהנים מכל יתרונותיו של החינוך הבלתי פורמלי: קבוצה חברתית בהנחית מבוגר, חוגים שונים הנוגעים להנעה הפנימית של כל ילד (גינון, צופיות, משחקי תפקידים, תיאטרון בובות, מוזיקה, שעת סיפור וכדומה). אפשר שחלק מהזמן יוקדש להכנת שיעורים, וכמובן למשחקי מחשב.

בחלק החופשי הילדים פשוט חופשיים לנפשם, בלי שפעילותם מודרכת ומכוונת על ידי "המבוגר האחראי".

כמובן שבכל פעילויות המתנ"ס הילדים נמצאים בחברה רב גילאית.

 

כמרפאה בעיסוק מעסיקה אותי השאלה: האם רשת מתנס"ים כזאת, שתשנה את תנאי המשחק והרגלי המשחק של הילדים, תוכל לצמצם את הצורך בטיפולים פרא-רפואיים? האם תוכל לשקם אצל ילדי המאה העשרים ואחת את הידע המוטורי, ההתמצאות המרחבית, הכישורים החברתיים?

ייתכן שבהתחלה יזדקקו הילדים לעזרה בשיקום הידע הילדי שלהם: משחקים שנשכחו ועברו מן העולם יחזרו, גוגואים יהיו שווים יותר מגולות, פורפרות יתפסו את מקומם של הסביבונים התעשייתיים היקרים כל כך שהיו אופנתיים בשנה האחרונה, מקלות ואבנים יחליפו את הפוגים. (ברוחי עולה האסוציאציה של תהליך החזרתה של חיה שבויה אל הטבע...).

 

האם המתנ"ס האוטופי שתארתי כאן הוא אפשרות ריאלית?

בגן של האחיין שלי, בן השנה, יש שתי חצרות גדולות. בחצר האחת יש משחקים צבעוניים ואטרקטיביים מכל הסוגים והמינים, המון צעצועים ממיטב החברות ועם מירב ההמלצות.

בחצר השניה יש גרוטיאדה: טלויזיה ישנה, שלד של אוטו,  קופסאות, קומקומים ודברים אחרים שמקומם בד"כ במזבלה.

 

ודאי ניחשתם: כל הילדים בגן, בלי יוצא מן הכלל, נמצאים כל העת בחצר הגרוטאות.

 

לי זה נותן תקווה.

 

מיכל בן טובים היא מרפאה בעיסוק

ופעילה בתנועת 'חברה צודקת' בתל-אביב.

 


[2] ראו "עין החתול" של מרגרט אטווד.

 

____________________

תגובות: כיתבי לנו

 
אל כותבת המאמר
את כל כך צודקת בכל מה שאמרת שהזמנים השתנו ואין יותר משחקי רחוב. ועם כל המשתמע מכך.
שמי איריס ואני אם לבת בת 7 ואנחנו גרות בתל אביב
כל הזמן אני מתלוננת על איפה הימים שהיו משחקים ברחוב ועל איזה נזק זה גורם לידים מבחינה התפתחותית וכן חברתית.גם לביתי יש בעיות מוטוריות עקב אי משחקים ברחוב,וכן בעיות בחברה כי הכל מושתת על השגחת מטפל מבוגר
אני אומר אותך למורה ,אני אומר אותך למדריכה"
הרבה פעמים חשבתי לעזוב את העיר לטובת איזה מושב וכראה שאם הזמן זה יקרה ואני תקווה שאפילו השנה הזאת,כי אני ממש סובלת ביחד עם הילדה מהנקודה של משחקי רחוב וחברה.
טוב שאת כתבת את זה והמשיכי בפרוייקט שלך.
הצלחה מרובה וכל טוב
איריס דויטש
 

________________________________________________