פצצות מתקתקות (או: זהירות! ילדה מתבגרת בבית!)

מאת: נעמה מגרי"ל

 

עוד ב"הדרך למעלה:

בריאות

סגנון ואיכות חיים

תרומת הטיפול הפמיניסטי

חתולה על גג פח לוהט

פרפרים

כבוד עצמי

 

המתבוננים מבחוץ קרי: שכנים, חברות, סבתות, רואים רק את עיני העגל מלאות התמימות, הבגרות וההתחשבות.

 

כן כן, "זרים" יגידו: איזה ילדה נפלאה יש לך... כמה היא בוגרת... מה את רוצה? תראי איך הארון שלה מסודר?... ועוד כהנה וכהנה משפטים המעידים על אומריהם כי הם לא שירתו בהנדסה קרבית ולא יודעים לזהות פצצות, גם כשהן מתעופפות להם מול הפרצוף.

 

לעיתים אני חשה כמו אדם ההולך לאבד את שפיותו וחושב שרק הוא רואה את המציאות (וזה תמיד קורה כשהוא לבד או אחרי שכולם הולכים).

מה שמדאיג עוד יותר היא העובדה כי בינתיים, אני משרתת אותה (ובנאמנות אין קץ) ותמיד, אבל תמיד – יש תלונות. מסתבר כי אני לא ממלאה את תפקידי לשביעות רצונה. לא משנה כמה אשתדל לרצות אותה, כמה אתאמץ, כמה אפעיל יוזמה ויכולת דיפלומטית.... אף פעם זה לא מספיק טוב. תמיד זה יסתיים בנזיפה (שלא יהיו אי הבנות – אני הננזפת).

 

אם היה לי בוס שמדבר אלי ככה, דורש דרישות לא אפשריות ותמיד מתלונן – הייתי מתפטרת מייד. אם היה לי בעל כזה – הייתי עוזבת את הבית ויפה שעה אחת קודם. פה אין לי חנינה, אין רחמים. גם תפילות לא יעזרו... צריך לחכות בערך 15 שנה.

 

דוגמאות? בבקשה:

זוכרים את הארון המסודר? זה קרה מייד אחרי התקף זעם בלתי נשלט, אחרי שקיפלתי כביסה וברוב חוצפתי הכנסתי את הבגדים שלה לארון בעצמי... אני מודה, גם אני עושה טעויות, שמתי את החולצות בערמה אחת, את הג'ינס בערמה שנייה וכו'... (טעויות של מתחילים), איך העזתי לסכן את שאר דיירי הבית? למה ערבבתי בין החולצות? (הן היו מסודרות לפי צבעים מסתבר...) בקיצור: כל תכולת הארון הועפה החוצה וסודרה מחדש, תוך רטינה בלתי פוסקת, מלמולי "אף אחד לא מבין אותי" ודרישה מפורשת "שלא תיגעו לי בארון".

 

האמת? אפשר היה ליישר סרגל לפי הערמות המסותתות של החולצות... ולא רק שמוינו לפי צבעים, גם לפי גוונים ותתי גוונים... (אחר כך היא אומרת שאין לה מה ללבוש).

 

הבעתי התפעלות כנה והצעתי שאולי תסדר גם לי את הארון. התגובה שלא אחרה לבוא היתה: "נו באמת! מה, אני עבד בבית הזה? חוץ מזה אין לי זמן עכשיו, קבעתי עם ענת והדר לסרט בקניון, הן כבר מחכות לנו!"

"לנו?!" שאלתי בתמהון, "איזה יופי, איזה סרט אנחנו הולכות לראות?"

"לא את! חחחחח  כאילו... את הנהג! נו... אנחנו מאחרים. אה! ואמא, אני צריכה חמישים שקל..."

 

דוגמה נוספת? בבקשה:

כולם מכירים את בעיית ההתמכרות לטלפון המגיעה עם הגיל המפחיד הזה... אבל מה עם ה"אי.סי.קיו"? ומה עם ה"מסנג'ר"?

ראיתם פעם בן אדם עונה לשבעה אנשים בבת אחת (ביום רגוע...). היא יושבת מול המחשב, כל שתי שניות בממוצע קופץ חלון חדש של הודעה, חלקם מתוך האי.סי.קיו, חלקם מתוך המסנג'ר, במקביל היא מדברת בטלפון (שיחת וועידה, עם שניים שכרגע מתכתבים איתה, בו זמנית, בצ'ט, בפורום של בית הספר).

טייס קרב, (בזמן קרב) לא יוכיח ביצועים כאלו! מי אמר שבנות לא יכולות להיות טייסות?!

אני בתמימות ניסיתי לקבל פרור: "מתוקה שלי, שחררי לי בבקשה" (אני זהירה) "את הטלפון לכמה דקות, אני צריכה לקבוע לאח שלך תור לרופא..."

והיא בתגובה: "אויש באמת! אני לא יכולה עכשיו, זה חשוב!"

 

לפצצה המתקתקת שלנו יש אח צעיר. מה לעשות? הוא לומד בדרך הקשה איך להתקרב לאישה ולהישאר בחיים.

 

הילד גדל תחת אש קרב, מצליח להתעקש מדי פעם על שלו אבל בדרך כלל עובר על יד החדר שלה על קצות האצבעות. אחר כך אנחנו מתפלאים מאיפה המשפטים, הנאמרים תדיר על ידי גברים נשואים: "אני בבית שלי הולך זקוף (מתחת לשולחן)".

 

הילד גם לומד להיות יצירתי: ערב אחד ראינו יחד בטלוויזיה, כתבה על משפחה ענפה שעלתה בשנות החמישים מתימן. הסבתא של המשפחה סיפרה איך חיתנו אותה הוריה בגיל 12, מה עבר עליה, איך ברחה מבעלה חזרה לבית הוריה..."עד שהתרגלה" (לדבריה).

 

בלילה, לפני השינה, הוא קורא לי ושואל: "אמא, מתי 'היא' תהיה בת שתיים עשרה?, מתי אנחנו עושים לה בת מצווה?"

ואני בהתלהבות: "אוי מתוק שלי, איזה אח נפלא, אתה בטח רוצה לעשות לה הפתעה ליום ההולדת, לקנות לה מתנה..."

והוא, מסתכל עלי ברחמים: "לא! מה פתאום? קיוויתי שאולי תחתנו אותה, אין לי בעיה לחכות חודשיים או משהו כזה..."

 

בינתיים אני מתקדמת, לומדת לשרוד, לוקחת הרבה אוויר ולפעמים מתחילה לחפש לעצמי מגורים חלופיים.

כיוון שאני זוכרת את עצמי בגילה (עדיין) וכיוון שעד היום אני צמה ביום כיפור כדי לכפר על מה שעשיתי לאמא שלי, כשאני הייתי "מתבגרת", אני יודעת שזה יעבור. אני רק מקווה שישאיר מעט צלקות, (איפה שאני מנסה לחתוך וורידים...), ויכולה לסכם כמה משפטי מפתח וטיפים לאמהות מנוסות פחות:

  1. לעולם אל תגידי את המשפט שאמא שלך היתה אומרת לך: "תאמיני לי, יש לי ניסיון ואני יודעת מה טוב בשבילך" (אין לי ספק שתגידי, גם אני אמרתי, אומרת ועוד אגיד).

  2. לעולם אל תייעצי לה מה ללבוש, גם אחרי שהיא שואלת את דעתך. לא משנה מה תגידי, זה אף פעם לא יגמר טוב.

  3. אל תנסי להבין מהן חצאי המילים הללו, מהם המשפטים המוזרים והקשקושים שלה עם החברות שלה... חשבת שאת דוברת שפות? גם אבשלום קור לא יבין את השפה החדשה הזו.

  4. כל יום, לפני שאת נכנסת הביתה, ספרי עד עשר (מניסיון, כדאי יותר), עצמי עינייך, קחי הרבה אוויר לראות ותתפללי ליום טוב. (הדבר היחידי שאני יכולה להבטיח לך זה שתשפרי את תפקודי הראות שלך).

  5. בימים קשים, קחי תמונה שלה, כשעוד היתה קטנה, מתוקה וממושמעת ותשכנעי את עצמך שזו אותה אחת. מין אוטוסוגסטיה שכזו.

 

לסיכום: אמהות יקרות, אחיות לקרב, החזיקו מעמד ועשו את מלאכתכן נאמנה ואל תשכחו לרגע: אנחנו אוהבות אותן כל כך שלא משנה מה הן עושות ואומרות, אנחנו נקבל הכל. והלוואי שהבנות שלהן יעשו להן אותו דבר... (זה גם מאמא שלי). 

 

הגיבי על הכתבה או שילחי לנו כתבה משלך

בואי לדבר על זה בפורום פמיניזם ושיוויון

 

 

תגובה:

שלום לך,  

כאשר "ילדתך " מגיעה לכיתתי, לעתים קרובות, היא מעבירה את דפוס ההתנהוג שתיארת מן הבית אל הכיתה. ומצפה ממני, המורה שאנהג כמוך, בהכנעה, בקבלת הדין, שאפעל בהתאם לדרישותיה ולחוקיה. אין היא אחת יש עוד כמוה, בנים ובנות המצפים שאעמוד לרשותם ברגע  שיורו לי, הנרעשים כאשר אני מצפה מהם לנהוג על פי הנחיותי. המצפים גם מחבריהם לכיתה " להתחשב" בהם ולקבל את גחמותיהם.

הם אומרים :  כך אני רגיל לדבר,  ככה אני אוהב.

ובעיקר, לעולם חשים מקופחים.כלומר אין ההכנעה לדרישותיהם גורמת להם אושר או שביעות רצון . כי כל הצעה להתחשב באחרים נראית להם בלתי מתקבלת על הדעת. לעתים , אני שומעת כיצד הם צועקים על הוריהם ומצפים גם ממני שאקבל את נזיפותיהם בברכה.

 

איני מבינה מדוע אינך מגינה על הבן הקטן מפני גחמותיה של בתך ולא דואגת לכבודך כאדם הראוי שלא יזלזלו בו. גם אם כתבת בהומור ובהגזמה הרי שאין כל סיבה שתשרתי את הילדה, האמיני לי גם לה הדבר לא יועיל. נראה שהיא התברכה בחוש סדר, ביכולת אירגון, , היא יודעת מה שהיא רוצה.

כדאי שגם את תחליטי מה את רוצה ביחסיך. בגיל זה חברותיה הן קבוצת ההתיחסות שלה, זה נפלא שיש לה חברות.

נכון, כיום הילדים עושים המון דברים בו זמנית. זה עולמם, זה יכין אותם לעולם העתידי.

עלינו, המבוגרים לכבד את שטח המחיה שלהם. עם זאת עליהם ללמוד לכבד אחרים , נראה לי שזאת ילמדו בעיקר בבית.

בברכה,

שולמית

 

תגובה:

 

שאלה לי אלייך אמא יקרה: כל מה שתיארת נכון ואמת לאמיתה. אך איך הבעל שלך מגיב על צורת היתנהגות זו? בעלי למזלי הטוב יוצא מהבית בשעה 6 בבוקר וחוזר בשמונה בערב ובימים שהוא נימצא כמו שישי שבת אני מודיעה לה מראש שתתלבש יותר צנוע ושלא תגזים בתגובותיה.מה אומר לך אחותי לפעמים זה עוזר ולרוב זה לא עוזר אני רק מקווה שתקופה זאת כבר תעבור הם רואות בנו אוייבות שלהם והרי אנחנו כל כך אוהבות אותן.
  רותי אסולין

 

תגובה:

אני "מתעסקת" איתה כמה שפחות, והיא בת 16.
אני לא מסדרת לה את הארון ולא מנקה לה את החדר, והיא צריכה להתחנן עד שאכנס..
אם החדר שלה מטונף, זו בעיה שלה. שהיא תתבייש כשהחברים שלה נכנסים לחדר שלה ורואים את הזוועה...
אני משתדלת להיות קשובה רק במקרה שהיא עצמה פונה אליי, ודברים עקרוניים שאני צריכה לעמוד עליהם, כמו לדעת איפה היא הולכת ומתי היא חוזרת.
הסלולרי שלה הוא רק לשיחות נכנסות, ושיחות יוצאות היא עושה בהגבלה (וזה לא בגלל חוסר כסף. זה לחנך אותה שטלפון הוא בעיקר "לסגור" דברים ולקבוע מתי ואיפה להגיע . שיחות נפש היא יכולה לעשות בicq או בפגישות איתן.
דמי כיס היא מקבלת כל שבוע וזה כולל גם סיגריות (לצערי..). בגדים מתי שצריך בלי התפרעות.
אם היא צועקת עליי,  אני מפנה לה את הגב ולא מדברת איתה עד שהיא מתחננת.
 
שיהיה בהצלחה..
גלית

 

____________________________________________